בכל אירופה כבר הבינו דבר אחד פשוט: אם לא דואגים לקבוצה האחרונה בליגה, גם הקבוצה הבכירה תסבול. בליגות הבכירות ביבשת מנהיגים מנהלת כבר שנים על גבי שנים, כזו שדואגת לחלק בצורה שווה את ההכנסות משידורים ומחפשת דרכים להגדיל את התחרותיות. אפילו בישראל הנחשלת קלטו את זה לאחרונה. רק במקום אחד עדיין אין מנהלת ליגה: ספרד.
אלא אם תהיה הפתעה גדולה, העונה יושלמו 10 שנים בדיוק מאז שקבוצה שאינה נקראת ריאל מדריד או ברצלונה זכתה באליפות. שתי האימפריות מנצלות את הכח האדיר שצברו כדי ליצור לובי במשרדי ההתאחדות הספרדית לכדורגל, כדי לטרפד בכל פעם מחדש את הניסיונות של הקבוצות הקטנות להתאגד וליצור גוף ניהולי שידאג לשוויון. המשמעות היא שהכסף משידורי משחקיהן הולך ישירות לקופת המועדון, אבל בד בבד גם גורם לכך שהפער הכלכלי מהיריבות מתרחב לרמת ה-0:7 בחצי הילוך ביום ראשון אחר הצהריים.
עד כאן הכל די ידוע וברור. הבעיה היא שבקיץ הנוכחי נשברו שיאים חדשים. וזה לא שבארסה וריאל ערכו מסעות רכש גרנדיוזים במיוחד, אלא שעתודות הכישרון של יתר הקבוצות בליגה הספרדית ירדו אל מתחת למפלס האדום. כוכב אחר כוכב, הבטחה אחרי הבטחה, כולם נטשו את הספינה השוקעת בחיפוש אחר אתגרים קצת יותר הגיוניים. ומדובר בעיקר בשחקני התקפה, חלוצים, אותם אנשים שסביבם בונה המאמן את הקבוצה שלו, אותם שחקנים שגורמים לאוהדים לחלום (ולקנות כרטיס). פרנצ'ייז פליירס, כמו שאומרים באמריקה.
אלבארו נגרדו וחסוס נבאס נטשו את סביליה לטובת מנצ'סטר סיטי; אחרי עונת שיא באתלטיקו, רדאמל פלקאו הלך ליהנות מהקזינו ומהיעדר המסים במונאקו; רוברטו סולדאדו עשה את הדרך מוולנסיה ללונדון, וחתם בטוטנהאם; יאגו אספאס הותיר מאחוריו את סלטה ויגו והצטרף לליברפול; פרננדו יורנטה ברח מסיר הלחץ באתלטיק בילבאו כדי לחזק את החוד של יובנטוס; ואפילו לא הזכרתי את מכירת החיסול של מלאגה, בראשה מעברו של איסקו לסנטיאגו ברנבאו.
אל תתנו לשחקנים האלה לספר לכם עד כמה הם אוהבים את המועדון החדש ונרגשים מהאתגר המצופה להם ובלה בלה בלה... ההחלטה של כולם נובעת לפני הכל מכסף. לפעמים זה בגלל אי יכולתה של קבוצתם לשלם להם כמו שהם רוצים (כמו במקרה סולדאדו), לפעמים זה בגלל שבמקום אחר הם יכולים פשוט להרוויח יותר (פלקאו) ולעתים זה פשוט בגלל שלקבוצה שלהם לא נותרה פסטה שחוקה על התחת (מלאגה). ואת כל זה אפשר לגזור מהדומיננטיות חסרת הפשרות של ריאל ובארסה.
במשך השנים, בספרד כבר הורגלו להתמודד עם המצבים האלה. היתרון הגדול של הליגה הספרדית על פני אנגליה, למשל, היא פשוט בכמויות הכישרון הטבעי של השחקנים המקומיים. לא בטוח שזו מדיניות ברורה או שלקבוצות אין ברירה אחרת, אבל בכל פעם שנפער חור בהרכב, בספרד זורקים לשם שחקן צעיר עם פוטנציאל גדול. כך הרבה פעמים צומחים כוכבים חדשים שממלאים את החור שהותירו הכוכבים הישנים שנטשו, וזה בעיקר מביא תועלת לנבחרת ספרד שלראיה הפכה למעצמה בקנה מידה היסטורי.
אלא שלשיטה הזו יש גבול מסוים, ואני חושש שבחצי האי האיברי אפילו לא שמו לב שהם חצו אותו. בסופו של דבר יש ירידה באיכות של הכשרונות הללו. קחו את ולנסיה לדוגמא. במסטאייה סובלים כבר שנים רבות מחובות גדולים, ולכן מכרו את דויד וייה לברצלונה ב-40 מיליון יורו לפני 3 שנים. לנעליו נכנס אז דויד סילבה, אך הוא נמכר מאז למנצ'סטר סיטי. סולדאדו תפס את המושכות, אך הקיץ העטלפים נאלצו לוותר גם עליו. מי יכול להבטיח שיצוץ מנהיג חדש בוולנסיה? זה בטח לא יהיה הלדר פושטיגה הבינוני (וזו מחמאה) שהגיע מסראגוסה...
והסיפור דומה גם בקבוצות האחרות. לשייח' אל-ת'אני שרכש את מלאגה נדרשו שנתיים בלבד כדי להבין שאין לו תקווה אמיתית בספרד, והוא השאיר את הספינה השוקעת בלב ים; באתלטיקו, פלקאו הוא רק שם נוסף ברשימת עוזבים הכוללת את פרננדו טורס, דייגו פורלאן וסרחיו אגוארו; מלאגה החתימה חלוץ פולני אלמוני בן 21 ושמה את המפתחות בידיו; ובבילבאו יקח זמן עד שימצאו חלוץ באסקי כמו יורנטה.
ספק אם מישהו הבחין בכל זה במגדלי השן בקטאלוניה ובמדריד. הם עסוקים בלחפש מספרה טובה עבור ניימאר ולרדוף אחרי גארת' בייל. החיים יפים כשאתה בפסגת ההר, אבל תשאלו כל ראש מדינה: בלי פשוטי העם הוא לא שווה כלום. הגרגרנות של ריאל וברצלונה היא זו שעלולה בסופו של דבר לחזור אליהן כמו בומרנג, כאשר בין שישייה על גרנאדה לשמינייה מול ראיו ואייקאנו הצופים בבית יתחילו לפהק משעמום ויעברו לצפות בשידורים חוזרים של סיינפלד. מי שלא אוהד את אחת משתי האימפריות כבר מאס מזמן בליגה הזו, וגם הטרמפיסטים יעברו ליעד הבא עם הזמן. מישהו שם למעלה צריך להתעורר ולהבין את מה שאפילו בליגה השישית בטיבה באירופה היושבת בציון, כבר קלטו. לפני שיהיה מאוחר.