"כשאנשים קטנים עושים צל גדול, זה סימן שהשמש שוקעת", אמרו חכמים סינים (או שזה בעצם היה כתוב על עטיפה של מסטיק בזוקה?). אני רואה וקורא את קיטונות הביקורת שנשפכות על אלונה ברקת ואת הטיעונים הלא רציניים לכמה היא לא בסדר ואפילו קראתי ביקורת על למה יש פסול באהבה שלנו אליה. אז ככה: כמו קלייר אנדרווד מ"בית הקלפים", גם אלונה ברקת לא מוכנה ללכת עם הזרם ולתת לאחרים להכתיב לה את הדרך.
היא לא מעוניינת שיאמרו לה מה לעשות ואיך לנהל את הפועל באר שבע וכמובן לא מעניין אותה מה חושבים גורמים אינטרסנטים שמבקרים אותה. העובדות פשוטות - לשתי נשות הברזל הללו יש מטרה. הדרך להשגתה לא רלוונטית וגם לא מעניינת ובסופו של דבר כולם יודעים שמה שהן רוצות יקרה בסוף.
בסוף, היא תחייך (אלן שיבר)
כמו שקלייר בסוף תהיה נשיאת ארה"ב ככה אלונה תיקח פה אליפות. כולם יזדעזעו, אבל אלונה וקלייר יחייכו וידעו שהשיגו את מה שהן רצו רק בגלל שלא שמו על אף אחד - היו נאמנות לדרך שלהן - ולא בחלו באמצעים להשגת המטרות. וכן, צריך להיות קצת "רע" בדרך, וצריך להיות קצת הרפתקני, אבל בשביל שמטרת העל תתגשם כל האמצעים כשרים.
לגרש את השדים הצהובים
"היה שווה הכל לראות את הפנים שלו
מתעגלות בתדהמה, חלשה דעתו
נחתתי עליו בלי רחמים
כל כלב בא היום שלו הנה בא היום שלו
ניחמתי את עצמי
פה תהא קבורתו
ככה זה כשנלחמים על החיים" (שולי רנד, בן מלך שעשוי מאבנים טובות)
הפריפריה נגד המרכז, מפוטרי המפעלים מול עובדי ההיי-טק, הרומנטיקה מול האינדיבידואל, הפחד מול האיום. אין ספור סטריאוטיפים ניתן להדביק לגמר הגביע השנה, אולם כששחקני הפועל ב"ש ומכבי ת"א יערכו את החימום לפני שריקת הפתיחה אחשוב רק על דבר אחד - איך אנחנו מנצחים את הפחדים שלנו ומתעלים מעל הכל. איך במשך 90 דקות, או אולי 120, אנחנו משנים סדרי עולם.
רואים צהוב ומפחדים. עד מתי?
אחרי שתי עונות בהן אנחנו רודפים אחרי מכבי ת"א, מתקרבים, אבל לא מצליחים לעקוף הגיעה השעה המיוחדת, גמר גביע המדינה. אחרי כל הפסד למכבי בעוד משחק עונ - התאכזבנו, הדחקנו ולבסוף נותרה לנו בלב רק התקווה שיום אחד זה יקרה. ננצח וניקח מהם תואר.
כשאנו מסתכלים על המשחק הזה מתוך תחושת הפחד וחוסר האונים שמלווה אותנו בכל פעם שאנחנו פוגשים את מכבי מחוץ לכותלי וסרמיל, לזכות בגביע נראה כדבר הקשה בעולם. הדרך היחידה שבה נוכל לעשות זאת היא לצאת, להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לשבור את המוסכמות הרגילות, ולקחת את הגביע בכל הדרך הארוכה בכביש 6 עד בירת הנגב.
בחרתי בציטוט מהשיר הנפלא הזה כי הוא משקף את המציאות. צד אחד מרגיש שהמשחק הזה הוא בבחינת הכל או כלום, לעומת הצד השני שחגג אליפות ביום ראשון בצורה מאופקת ועייפה. נראה שעבורנו המשחק הזה הוא הקרב על החיים לעומת מכבי, שעבורם הגמר הוא עוד יום במשרד. היהירות האופיינית תעמוד למבחן מול האמוציונליות של אוהדי ב"ש. המשמעות הכי גדולה במשחק הזה היא באפשרות שלנו סוף כל סוף לנצח את השדים שרודפים אותנו ולזכות בתואר.
הקפטן יניף גביע בפרידה של המאמן? (אלן שיבר)