זיכרון קצר: בקרוב מאוד נשכח את התיקו המביך

פעם נוספת הגיעה נבחרת די בינונית ועשתה לנו בי"ס בבית הקברות בר"ג. הגרוע מכל: כבר התרגלנו. אנחנו יודעים שזה יקרה שוב

אייל אליה
אייל אליה  08.09.13 - 15:35
תחילת כתבה

משפט ידוע אומר שאם אתה משוכנע שלאנשים יש זיכרון קצר, נסה לספר להם בדיחה בפעם השנייה. במקרה של נבחרת ישראל, הבדיחה מסופרת הרבה יותר מפעמיים, אבל כבר מזמן לא מצחיקה. חצי שנה עוברת לה בין משחק למשחק, חצי שנה שבמהלכה אנחנו מספיקים לשכוח את תצוגת הנפל האחרונה האחרונה, או לחילופין נתלים באיזושהי הבלחה כזו או אחרת.

או אז, בדיוק כששכחנו מהטראומה ההיא והציפיות שוב בשמיים, מגיעה נבחרת בינונית כלשהי ועושה לנו בית ספר. פעם אחת זו לטביה והמאמן הוא דרור קשטן, בפעם אחרת זו יוון והמאמן לואיס פרננדז ועכשיו אלו האזרים החביבים שהביכו את חניכיו של אלי גוטמן.

למעלה מ-21 אלף צופים הטריחו את עצמם לאצטדיון הלאומי אחרי שטחנו גפילטע פיש וחריימה וסחבו את הילדים לבניאס במהלך החג. כרגיל בהתאחדות לא הפיקו את הלקחים מתקופת פרננדז והיורו ואחד המשחקים החשובים בקמפיין שוחק באצטדיון הרפאים באווירה של בית חולים גריאטרי. הגיע הזמן שנבין אחת ולתמיד שאם אין אמונה שיגיעו למעלה מ-30 אלף צופים לר"ג, אין טעם לשחק בו. דווקא אחרי היורו המוצלח בו הבנו שבאצטדיונים האחרים יש אווירה טובה הרבה יותר, הנבחרת הבוגרת חזרה לאצטדיון המדכא.

אבל גם מי שהגיע לרמת גן בצאת החג התגעגע בוודאי לבוסות מהדודות, שבוודאי נעמו יותר מהלחות באצטדיון הלאומי. ככל שהזמן במשחק נקף הבנו שזה לא היום שלנו. שכטר נראה בודד בחוד כמעט כמו אצל בן שמעון בהפועל ואפילו מול שער ריק אחרי מהלך אדיר של רפאלוב ודוידזאדה המבטיח הוא כמעט הצליח להחמיץ. מליקסון שיחק בעיקר לרוחב וחן עזרא גילה שמה שעבד מול האזרים במוקדמות הליגה האירופית, לא מצליח במדים הלאומיים. ומה עם ערן זהבי? כולם מדברים על יכולת הסיום והקילר אינסטינקט, אבל במדים הלאומיים כל מה שנשאר זה רק הפסים הלא מדויקים ואיבודי הכדור. את הגולים הוא שומר למאני טיים כנראה.

דווקא החילופים של גוטמן העירו את הנבחרת. רפאלוב וברדה שביחד מחברים כמעט עשור בליגה הבלגית הראו שאין לזלזל במה שלומדים מעבר לים. הקשר של ברוז' הוכיח שהוא חייב לפתוח בנבחרת וברדה הנמרץ סחט עצירה מדהימה מהשוער האזרי ולאחר מכן כמעט הלך עד הסוף עם דריבל מרהיב, שגרם לאלישע לוי להגניב חיוך לקראת העתיד בליגה.

אבל דווקא אחרי השער המיוחל הנבחרת נעלמה, שלא ננצח חלילה ונצא לרוסיה עם סיכוי לעשות היסטוריה. דווקא עכשיו כשאין לחץ בטח נגנוב איזה ניצחון הזוי במוסקבה מנגיחה של קינן רק בשביל שנוכל להגיד "אוף, מה היה קורה אם היינו מנצחים את אזרבייג'אן". בדיוק כמו שאמרנו "אוף מה היה קורה אם לא היינו חוטפים בדקה ה-90 מול פורטוגל".

אבל זהו, שכן חטפנו מאזרבייג'אן, וכן חטפנו מפורטוגל וכן חטפנו מקרואטיה ומיוון וממי לא. תמיד כשזה מגיע למאני טיים איכשהו אנחנו עושים במכנסיים. ונכון שחמד ובן בסט לא היו ונכון שהיו פציעות ונכון שאין מגנים, הכל נכון אבל כלום לא משנה. ועכשיו כולם באים בטענות לגוטמן, אבל גוטמן בין אם טעה או לא הוא לא האשם. מי שאשמה היא המנטליות שלנו שמלווה אותנו החל מנבחרת הכדורסל באליפות אירופה ומסתיימת באכזבות החוזרות ונשנות מנבחרת הכדורגל. נדמה שלא חשוב מי היה על המגרש, היינו מוצאים איכשהו דרך להרוס את הסיכוי, כי זה ה-DNA שלנו.

אולי הפרמטר היחיד לזימון לנבחרת צריך להיות אופי, בלי שום קשר לכשרון. לקחת שחקנים כמו חמד, טיבי, וברדה. שחקנים שלא מוותרים לא משנה מה, מנטאליות של לוחמי שייטת. לקראת הטורניר הבא אולי צריך פשוט להוריד את הציפיות מההתחלה ולהכריז שלא נעלה. ככה בטוח לא יהיה עלינו לחץ ונוכל לשחק בכיף ובאמת להראות את מה שאנחנו יודעים. ואם לא? מה זה משנה. גם ככה עד הפעם הבאה תשכחו את הטור הזה, ואת המשחק הזה.