יש כאן כדורגל: ניצחון הנבחרת היה נקודת אור

רק לפני שבועיים קראו "לסגור את הענף", אבל הניצחון על בוסניה, והקהל הגדול שבא לחיפה הוכיחו: האוהדים בישראל הצביעו ברגליים. לירן שטראובר על חלק קדמי מלא בכישרון, מאמן שני בשם נאתכו ושוער שאפשר לסמוך עליו

לירן שטראובר
לירן שטראובר  17.11.14 - 13:40
תחילת כתבה

בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים ראיתי את נבחרת ישראל משחקת כמו קבוצה. גם מבחינת השיטה – שם נראה שאלי גוטמן התאים עצמו לחומר השחקנים ובחר לשחק כדורגל התקפי במיוחד, גם מבחינת המחוייבות של כל אחד ואחד מהשחקנים על כר הדשא. כולם שמו את האגו והריבים בצד, הורידו את הראש ויישרו קו למטרה אחת – להתחבר לאווירה שהייתה בחיפה ולנצח את בוסניה.

במשך שנים שיחקתי באצטדיון ר"ג, גם במדי מכבי ת"א וגם נבחרת. לא פעם ולא פעמיים האצטדיון היה מפוצץ ב-40 אלף צופים, אבל אף אחד לא יבין איזה נתק יש בין הקהל לשחקנים, בטח בהשוואה לכמות האוהדים. אתמול ישבתי מול הטלוויזיה, ואפילו מהבית חוויתי את האדרנלין שהאוהדים ייצרו במגרש. פרט לשחקנים על הדשא, אף אחד לא באמת מבין כמה השינוי הזה משמעותי. האקוסטיקה האוהדים שנוגעים בדשא - זה נותן ביטחון, וגורם לתחושת מחוייבות. באופן ברור, זה הדבר שהיה הכי חסר לנבחרת לאורך כל כך הרבה שנים.

כמו אחרי ניצחונות והפסדים, גם מחוץ לדשא אנחנו מדינה שאוהבת לצאת מפרופורציות (במקרה של הדרבי היה צריך לצאת מהן, וחבל שבית הדין לא קבע משחק חוזר עם כניסה לילדים ונשים בלבד) ולכן שמעו קריאות כמו "צריך לסגור את הכדורגל", אחרי אותו משחק, אבל כדורגל תמיד ידענו שיש פה. היו ימים טובים והיו פחות טובים, אבל אהבה לכדורגל תמיד הייתה ותמיד תהיה – וגם אם הרמה לא ממש מזכירה את הליגות הבכירות, הציבור אוהב ואוהד ומצביע ברגליים. המשחק מול בוסניה היה נקודת אור בהתנהלות מחוץ לדשא ועליו, וכן, אפילו לא סבלנו מה'פיו-פיו'.

ישבתי וחיפשתי שחקנים מצטיינים, אך הפעם בחרתי שלא להתמקד בשחקן כזה או אחר אלא בנבחרת כולה – נבחרת שבאה לייצר אמירה. אם לאנשים לא היה ברור שערן זהבי מחוייב, הוא הוכיח שזאת לא שאלה. כל מי שתהה לגבי גילי ורמוט, ראה אותו חוזר לעניינים ונותן הצגה יחד עם חבריו שנתנו לו ביטחון. גם אם היה אגו, השחקנים דאגו לא להראות אותו. זהבי הגיע ראשון לוורמוט, בישל לדמארי וקיבל ממנו חיבוק חם – על הדשא כל הסיפורים נשכחים.

ומעל הכל, שאלת השאלות - איפה ביברס נאתכו של רוסיה - נפתרה. הנה, הוא כאן. בענק. בעל הבית של נבחרת ישראל הוכיח שהוא השחקן הכי משתפר והכי יציב, שמסוגל להגיע לרמות הכי גבוהות בכדורגל הישראלי. אין חלק במגרש שבו הוא לא היה - גם חילוצי כדור, גם בניית התקפות, גם ניהול המשחק. מאמן נוסף על המגרש.

בנוסף, גם שרן ייני והחלק האחורי נתנו משחק שקט ויציב, אך בדקות המעטות שהם לא היו שם, הנבחרת יכולה הייתה להיות רגועה, כי היה שוער בשער. אנסה לא לצאת בהצהרות ואבקש שניתן שקט לאופיר מרציאנו. פשוט צריך לתת לו לעשות את שלו ולבנות את עצמו כשוער נבחרת לשנים. לא צריך לדבר על כך שהוא שוער של קבוצה קטנה, כי לפעמים אחוז המצבים שמגיעים מולך והנסיון שאתה צובר – הוא גדול יותר. שפשוט ימשיך במה שהוא עושה הכי טוב, לעצור כדורים. שמגדירים שוער טוב, זה פשוט להיות שם כשהקבוצה צריכה אותך. מול בוסניה מרציאנו עשה זאת.