התשובה לבית הדין: המסר של ורמוט וזהבי

את הפואדיזם כבר לא ננצח אבל פריים אחד אתמול שלח מסר גדול יותר מכל הורדת נקודות וסגירת יציע. בדיוק ביום שבו הפועל ומכבי עירערו, הכוכבים שלהם שלחו את כתב ההגנה האמיתי. וגם: לניצחון של ישראל על בוסניה יש אבא אחד

עדי חנוך  17.11.14 - 18:30
תחילת כתבה

אחרי שיתפוגג הקרנבל, כשסמי עופר יחזור להיות הבית של קבוצה ירוקה בינונית, שה-30,000 שהיו מוכנים לצאת שלוש שעות לפני הזמן כדי לעמוד בפקק, יחזרו לצפור לך כשלשניה אחת פיספסת את הרמזור הירוק, וכשפריז תחזור להיות עבורנו רק יורודיסני ואנטישמיות ולא פגישה עם איסקו ורובן, נצטרך לקחת איתנו תמונה אחת הביתה.

זה כל כך אירוני, שבאותם רגעים בדיוק כשהפועל ומכבי ת"א שלחו את הערעור שלהם לבית הדין - פריים אחד בסמי עופר ניצח את כל הורדת הנקודות, סגירת היציעים, הרדיוסים, השמדיוסים והדיינים. כי בסופו של דבר המהות של כל הדיינים, הלנדאויים, השמעונים היא להפוך את היציע למקום יותר בטוח ולא לגרום לרמון, לגולדהאר ולכולנו להתייאש.

וכשערן זהבי וטל בן חיים רצו ראשונים לגילי ורמוט עם פרצוף של בן דוד שלך בחתונה שלו אחרי 8 צ'יסריים של גרגוס - זה היה הרבה יותר חזק מכל קנס, סגירת יציע, השעיה או מכתב הקפטנים. זה שלח מסר אמיתי הכי טבעי - בלי ציטוטים באיזה הפנינג נגד אלימות, בלי חזית מאוחדת/מאולצת בבית הדין - שבסופו של דבר אנשים הם אנשים, ויש חיים מחוץ לדרבי. ומעבר לכל 90 דקות.

את הפואדיזם כבר לא תנצחו. הם יהיו שם. פחות שיכורים, יותר שיכורים. שום עונש של בית הדין של ההתאחדות לא ירתיע אותם. זה לא באמת משנה. המלחמה צריכה להיות על הילד הבא שהם יטריפו ויסחפו אחריהם. והתמונה הזו מעבירה ב-1,000 מילים, בעצם ב-10,000 מילים או אפילו ב-100,000 מסר כל כך הרבה יותר חזק מסגירת יציע.

היא שמה דברים בפרופורציה. היא מסבירה לכולם, שאחרי שההצגה נגמרת, אחרי שהקהל יוצא מבלומפילד או מסמי עופר או מטדי - הוא חוזר להיות אותו אדם בדיוק כמו ההוא שיצא מהשער בצד השני. ורמוט, כמו זהבי, כמו דמארי, כמו בן חיים, כמו ייני הם בסופו של דבר חברים, טובים יותר או פחות. אבל הם פשוט שני אנשים שעובדים בכדורגל. בדיוק כמו שאבא שלכם, שאוהד מכבי, ידבר עם בן דוד של פואד במשרד שהם עובדים בו ולא יחכה לו מחוץ לבית הדין עם אמסטף. ולראות אותם חוגגים ביחד במגרש, בחדר הלבשה, שרים, רטובים, עם ביבי ועם הסלפים - זו התמונה שאנחנו צריכים לקחת מהמשחק הזה. לפחות עד ווילס.

להצלחה אבות רבים
כל כך הרבה אבות היו לניצחון הזה. גוטמן הביא את הניצחון בגלל שהעדיף את ורמוט. ורמוט הביא את הניצחון כי החזיר לכל המבקרים. סמי עופר הביא את הניצחון כי האקוסטיקה בו טובה. הקהל הביא את הניצחון כי סוף סוף שמעו אותו. ביבי הביא את הניצחון כי הוא גרם לשחקנים להבין את גודל המעמד. זהבי הביא את הניצחון כי הוא השאיר את המתיחות עם דמארי בצד. נאתכו הביא את הניצחון כי הוא הביא את היכולת מצסק"א. הספסל הביא את הניצחון כי כשהם עודדו ראו כמה הנבחרת הזו מאוחדת. אבל בסופו של דבר, אחרי כל הפילטרים, הדברים הרבה יותר פשוטים. הרבה שנים לא קיבלנו את שחקני הנבחרת בכושר הזה. פשוט ככה.

מתוך ה-11 שפתחו אמש, שמונה שחקנים נמצאים בכושר הטוב בקריירה שלהם (לא בשבוע-שבועיים הספצייפים אלא ברמת החודשים): ערן זהבי, עומר דמארי, שרן ייני, איתן טיבי, אופיר מרציאנו, עומרי בן הרוש וטל בן חיים הקיצוני. השלושה האחרים סתם בכושר טוב (גילי ורמוט, טל בן חיים הבלם ואייל משומר). האמת היא השחקנים שלנו בכושר כל כך טוב שאפילו הסגל שלנו בכושר מצוין (ליאור רפאלוב, מאור בוזגלו, בן שהר, מונאס דאבור, תומר חמד). אז אפשר להירגע, גם עם רפאלוב במקום ורמוט, בלומפילד ולא סמי עופר, בוז'י ולא ביבי, היינו מנצחים. אז אתם יכולים לבוא עם תחתונים אחרים מול ווילס.