ושוב החל הוויכוח לגבי יכולותיו של השחקן הישראלי, אופיו, חוסר מקצוענותו והתאמתו לכל משחק בעל כדור, שהגיע עד התעקשות לגבי אי התאמתו מבחינה פיזיולוגית-גנטית, עד כדי כך שספק אם אותו אדון בימי קדם היה מסכים לרצוע את אוזנו של העבד העברי על-מנת שימשיך ויעבוד אותו לשש שנים נוספות, שמא יתבלבלו רגליו, ימעד ויהפוך את המגש עם נזיד העדשים על האורחים הנכבדים תוך כדי עמידתו במצב נבדל בין המרצע לתוף אוזנו.
כסניגור נלהב של הכדורגל הישראלי, ניסיתי למזער נזקים לעם היושב בציון. 'אלמלא אותו חוסר ריכוז לאחר כיבוש השער, בדומה למה שקרה לנו אשתקד מול פורטוגל', אמרתי, 'לך תדע איך זה נגמר ואיך כולם היו מדברים אז. וחוצמזה, זה מה שיש לנו. אפשר לקטר ולקטרג ואפשר להיות אופטימיים ולעודד. בחירה שלך'. 'אבל זו בדיוק הנקודה', נעניתי בעקשות, 'תמיד זה קורה לנו. ההחמצות מול קולומביה, השער בדקה התשעים מול אוסטריה, הקריסה ברגע האמת מול דנמרק. זה לא רק האופי שלנו או המזל, זו חוסר מקצועיות.'
משהו בדבריו עורר בי סקרנות. שהרי, אין עשן ללא אש ורבים הסיפורים על כדורגלנים שיוצאים לבלות לפני ואחרי משחקים, מעשנים, מתאמנים בעצלתיים ובאופן כללי על כך שהאימונים בארץ פחותים בהרבה ונוקשים הרבה פחות מהאימונים מעבר לים.
מייקל ג'ורדן נשאל באחד מראיונותיו כיצד הוא מסביר את היכולת הפנומנלית שלו והייטיב לענות כי אלילת המזל עומדת לצידו. 'מזל?', שאל המראיין בפליאה. 'כן', ענה אלוהי הכדורסל, 'רק שמתי לב שככל שאני מתאמן יותר, יש לי יותר ויותר ממנו'.
אין ספק כי הכדורגלנים המתאמנים בחו"ל משתפרים ומשתדרגים בזמן קצר. עיינו ערך עומר דמארי, חמד, אוואט בשעתו, ביטון, נאתכו, רפאלוב ועוד רבים וטובים. כל אחד ששיחק או התאמן בחו"ל יעיד על היקף האימונים וקצבם. וכשהכושר שלך בשיא, גם הביטחון העצמי עולה ורמת האסרטיביות הדרושה על-מנת להיות שם ברגע האמת.
נמשיך לחכות לשחקנים כמוהו (אלן שיבר)
ואם כך הדבר, הרי שהפתרון זועק למול עינינו. כמובן שאין הכוונה לאפליית שחקן כזה או אחר, ההיגיון הוא פשוט. מי שאינו מסוגל או אינו מעוניין להתמודד ברמות הגבוהות, כנראה שלא יוכל לסייע לנו ברמות האלה.
למרות עונה בקפריסין, אני לא בטוח שרם שטראוס מוכן לחולצת ההרכב הראשון על חשבון מרציאנו וקשה לוותר על טל בן-חיים הבלם, אך מה רע בהרכב בו גל שיש ואל-חמיד מגנים, בן-חיים/דן מורי/קפילוטו ורמי גרשון בלמים, חוליית קישור המורכבת מנאתכו, רפאלוב/גולסה/כיאל/אלמוג כהן וביטון ובחלק ההתקפי חמד, דמארי/תמוז/שהר ומונאס דאבור (עדיין לא הגיע הזמן שיקבל צ'אנס, גוטמן??) כשעל הספסל קני סייף, קהת, ריקן, לוטם זינו, ייני, סולליך ולא הייתי פוסל על הסף את קולאוטי בעל הניסיון.
אל תטעו, אני קרוע על מאור בוזגלו ומעריך מאוד את ערן זהבי. אך אולי עלינו לתת עדיפות למי שמתמודד ברמות אחרות מדי יום. שמתאמן במסגרת טובה יותר, שמתמודד מדי שבוע מול שחקנים וקבוצות איכותיים יותר
רבי מתיה בן חרש אומר במסכת אבות כי מוטב להיות ראש לשועלים מאשר זנב לאריות. במקרה הזה, אני מעדיף מישהו שמתרוצץ מדי שבוע עם האריות ולא חכם על השועלים, גם אם מדובר 'רק' באריה של קופנהאגן. הוא, לפחות, משחק באירופה.
הגיע הזמן לשנות גישה (אלן שיבר)