הטוב
יום אחרי שאלישי כדיר חגג פעולה מוצלחת של ליאור אליהו (וכולם מכירים את דפוסי הנדידה שקושרים בין השניים), עומרי כספי התמוגג מפעולה של אותו אליהו. אוחיון מפרגן למקל, שנלחם לצד לימונד. נבחרת הכדורסל מעניקה לכל חובב ספורט ישראלי סיבה להתרגש פעם אחר פעם לא רק בזכות רוח הלחימה הבלתי מתפשרת, אלא גם בגלל מגוון פעולות שזוכות לכותרת "הקרבה".
דיאור פישר מצליח לצאת גבוה לפיק אנד רול פעם אחר פעם כי הוא יודע שיש מי שיגיע לחפות עליו. יוגב אוחיון סוגר את השחקן שלצדו לריבאונד בידיעה שכך יהיה קל יותר לחבר לקטוף כדור חוזר. שחקנים נותנים עבירות למען ההצלחה הקבוצתית, כי זו הפעולה הנכונה שדרושה כדי לנצח. כי הקרבה אמיתית היא לא רק לזנק על כדור, אלא לשים את האגו בצד למען הקולקטיב. וכן, שחקן שעושה טעות יודע לשבת בצד, לסתום את הפה, לספוג שאגות מארז אדלשטיין ולחשוב איך נמנעים מפאשלה בפעם הבאה.
אולי קל להחמיא ככה אחרי שני ניצחונות בשני משחקים, אבל זה לא אומר שאין לחץ. אחרי חודש של הכנות, משחקים, אימונים ונסיעות, הבחורים בכחול-לבן חייבים להתאקלם לכל מצב כמה שיותר מהר. ואל תחשבו שבשלב הזה אמירות בסגנון "צריך להישאר מרוכזים" הן רק קלישאות נבובות. אין זמן לחגיגות, אין פנאי למרמורים, אין מתי לדשדש בביקורת שספגת, אין סיבה לספור דקות. הדוגמא הטובה ביותר הגיעה כבר במשחק הראשון. במהלך המחצית השניה המומנטום נבלם עם סל שאיים להחזיר את רוסיה. מישהו לא היה עירני, מישהו לא סגר טוב. הלחשושים הסתובבו בין כולם בירידה לפסק הזמן שהזעיק המאמן. ארז אדלשטיין, טיפוס ביקורתי שלא נוטה להתעלם מטעויות, ביצע פעולה פשוטה. "היסטוריה", השתיק את כולם וניגש לשרטט את הצעד הבא במירוץ לניצחון.
הם מחייכים, ואנחנו מתרגשים. גאווה בכדורסל (אלן שיבר)
נבחרת הכדורסל היא מקור לגאווה לא רק בגלל רצף ההופעות באליפות אירופה והיסטוריה של ניצחונות מרשימים, אלא משום שהיא מודל לחיקוי לכל מה שאנחנו רוצים לראות מספורטאים ישראלים. מעצמנו. לחימה, הקרבה, קבוצתיות ושאיפה לניצחון. זה לא חדש, אבל תמיד מרשים. גם אם היו מפסידים בסוף לרוסיה במשחק הפתיחה, הם הרוויחו את ההערכה. גם אם יחטפו על הראש באחד המשחקים הבאים. לא כי המטרה הושגה (היא לא), אלא כי אפשר להיות בטוחים שהם יגיעו לכל משימה עם סכין בין השיניים.
הרע
אם למישהו עוד היה ספק לגבי כוונות נבחרת הכדורגל בקרדיף, הוא הוסר בדקה ה-14. כן, כבר בשלב הזה אופיר מרציאנו החל למשוך זמן. טל בן חיים הבלם ניפנף עצמו לדשא עם כל משב רוח שיצר שחקן יריב. אלי דסה צריך החלפת מפרק ירך בעקבות כל הכדורים שהטיס לעבר השני של המגרש מרוב פאניקה. ביברס נאתכו הושפע מנבחרת הרוגבי המקומית ומסר בעיקר אחורה. טל בן חיים החלוץ התמהמה באגף שמאל כאילו מנגד מחכים לו סרחיו ראמוס או חבייר מסצ'ראנו. הבעיה של נבחרת הכדורגל אינה טקטית (יש מספיק אנשי כדורגל שיעסקו בזה), אלא תודעתית.
נכון, נבחרת וויילס יותר טובה מישראל וגארת' בייל אחד השחקנים הגדולים כיום בעולם. אבל אין שום סיבה לכזו הופעה רופסת ופחדנית אם רוצים להתקדם. אין הבדל גדול בין נקודה בקארדיף לבין הפסד. יש פער עצום, מספרית ומנטלית, בין תיקו לניצחון ולכן היה שווה להסתכן.
יותר רוגבי מכדורגל (gettyimages)
0:0 בוויילס כשצריך נקודות זו לא תוצאה הירואית, קוראים לזה אנדר-אצ'יבריות. מחסור בהישגיות, בתרגום חופשי. ואין קשר להחלטות השיפוט או ליכולת הטובה של חלק מהשחקנים. ולא משנה אם זו הייתה הדרך שהכתיב גוטמן או רפיסות שהתפשטה על כר הדשא. אם היו רואים כזו גישה מנבחרת הכדורסל, כל צופה היה דורש לשחק סטנגה עם הראש של אדלשטיין. אבל נבחרת הכדורגל? לא, חייבים להעריך את הרשת הנקייה, ההרחקות האחראיות וההתקדמות הניכרת לעומת השלישייה שספגנו בבית. בולשיט.
הלו, שיחקנו מול נבחרת שהישג השיא שלה הוא לעבור את ישראל הבוסרית במפגש הזדמנות שניה מפוקפק ב-1958. עם כל הכבוד לאשלי וויליאמס משושלת סוואנזי המפוארת, נבחרת וויילס זו קבוצת צ'מפיונשיפ מחוזקת בגארת' בייל וחצי ארון ראמזי. קשוחה, מהירה וזהו. עדיפה, אבל בהחלט לא מפלצת שצריך להשתבלל מולה בתוך הקונכיה עד יעבור זעם. וגם אם הייתה, למה לא להסתכן למען ניצחון? בג'ודו כבר היינו מודחים בגלל עונשים על פאסיביות.
והמכוער
תוספת הזמן, צילום בהילוך איטי. תנועה אחת אמרה הכל. טל בן חיים II, ההוא שאמור להיות התקפי, בתנועת חגיגה מתפרצת. על מה ולמה? חוסר הישגיות.
רחוק מלהיות תוצאה הירואית (gettyimages)
מה בדיוק יש לחגוג? (gettyimages)
ככה נראית הישגיות (אלן שיבר)