יזע במקום דמעות: הנבחרת גם יכולה אחרת

במקום לתת לייאוש להשתלט על סדר היום ולקבל את כישלון הנבחרת כמובן מאליו, כדאי להתחיל להיות כנים עם עצמנו ולבחון איך מוציאים את הטוב גם עם דור בינוני: בהקניית שיטת משחק, בניית שלד של שחקנים מובילים ויצירת מערכת חזקה. אפק מסתכל קדימה

עומרי אפק
עומרי אפק  09.10.17 - 15:31

תגיות: נבחרת ישראל

תחילת כתבה

מתנצל. לא יכול להסכים לאמירות "זה מה יש", "הדור הזה לא טוב" וכ'ו. אז מה אם הוא פחות טוב? למה צריך בכלל מאמן, אם זה מה יש? למה צריך את כל ההתאחדות לכדורגל, אם אין מסגרת ייצוגית חזקה? למה צריך בכלל לזמן את השחקנים הכי טובים? מה זה מה משנה השיטה, מה משנים השחקנים? פשוט נעלה לשחק ונגיד זה מה יש. איזה מן תבוסתנות זו?

איזה ספורטאי יכול להעלות על דעתו את המחשבה שאי אפשר להתעלות ביום נתון? שאי אפשר לייצר קבוצה או נבחרת חזקה שמסוגלת להפתיע כי היא מאמינה בעצמה? גם אם מפסידים בדרך, וגם אם טועים. אני מאמין שגם עם דור פחות מוצלח, אפשר לייצר סגנון. גם עם דור פחות מוכשר, אפשר לייצר תלכיד שגדול מסך חלקיו. גם אם נפסיד בדרך אפשר לייצר זהות ועקביות שתביא תוצאות בהמשך. הדבר הכי קל זה להרים ידיים ולתת לייאוש להשתלט על סדר היום.

אלה לא סיסמאות. יש עובדות. ממקדוניה שמתחתינו ועד לצפון אירלנד מעלינו. יש כל כך הרבה דוגמאות חיוביות לנבחרות שמסגלות לעצמן סגנון שנראה כמו יחידה מגובשת. שהכדורגל שלהן טוב מסך השחקנים שלהן שנחשב אפור או בינוני.

קחו לדוגמא את נבחרת איסלנד, שבנתה לעצמה היררכיה ברורה מאוד מבחינת הרכב השחקנים והפכה לנבחרת ששמה דגש על הטקטיקה לפני הכל. זו נבחרת שמנצלת את היתרון היחסי שלה במצבים נייחים בצורה מושלמת ובדרך להעפיל לטורניר גדול שני ברציפות. כל זאת עם מאגר שחקנים מצומצם במדינה שבה יש פחות תושבים מאשר בתל אביב.

כדאי להיות כנים עם עצמינו פעם אחת ולתמיד ולבחון מה אפשר לשפר גם עם דור שחקנים מוגבל. לדעתי יש חמישה דברים שאנחנו צריכים לעשות כדי שיהיה בכלל סיכוי, אבל לצערי אנחנו בכלל לא בכיוון שלהם:

1. בחירת שחקנים מתאימים לסגנון הנכון (התקפי ופתוח שחשוף יותר/הגנתי עם מעברים מהירים וכ'ו). מישהו יכול להגיד לי מה הסגנון של נבחרת ישראל? מה רכבת השחקנים הבלתי נגמרת אמורה לייצר? מתי הנבחרת שלנו למדה מה החולשות שלנו, חיפתה עליהם ומשם בנתה בטחון לייצר דברים חיובים?

2. התבססות על שלד שחקנים מובילים. ארבעה או חמישה כאלה שיהוו את הבסיס גם ביכולת פחות מרשימה. מסביבם יש מקום להתאים שחקנים שנמצאים בשיא הכושר. הנה שאלה לדוגמא: בכמה שערים היו מעורבים אלירן עטר, מאור מליקסון וליאור רפאלוב בחודש האחרון?  השלושה לא הבקיעו בכלל. פה ושם מליקסון בישל. שלושתם שחקנים נהדרים שלא בדיוק היו חדים בפעולה האחרונה בתקופה זו. כשאתה מגיע מול נבחרת חלשה כמו ליכטנשטיין ואתה צריך להבקיע כמה שיותר, אז מן הסתם ההגיון אומר ללכת עם אלה שמייצרים וכובשים כרגע, עכשיו, החודש.

3. יצירת מערכת חזקה. הכוונה להתאחדות ומאמן לאומי שמצד אחד שומרים על משמעת ומצד שני מגנים על השחקנים מפני התקשורת בחוץ. כשלא הולך, כמות ההדלפות של המערכת נגד השחקנים או בתוך חדר ההלבשה היא מתכון להתפרקות. לא ליצירת חדר הלבשה חזק. במקביל, כמות עבירות המשמעת, העימותים, האפשרויות שניתנו לשחקנים להתבטא בצורה לא ראויה היתה כמו כדור שלג מתגלגל. ניכר שאין רוח מפקד בהתאחדות ובנבחרת.

נ.ב: זה התחיל כבר מזמן עוד בנאום העכברים כי גם ערן זהבי, קפטן נבחרת ישראל (שהוא לרוב ספורטאי אדיר), צריך לכבד את הבמה ואת התפקיד הייצוגי גם אם הוא לא אוהב להיות ממלכתי. את הביקורת הלגיטימית היה כדאי שהיה מעביר מחוץ למסגרת הזו. כשאף אחד לא עוצר את זה בזמן, אז זה מחלחל למטה.  אין פלא ששישה שחקנים מובילים נקלעים לתקריות וחלקם הושעו.

4. לפתח שיטת משחק שמתאימה לנו: איזון בין הגנה להתקפה. הרי רק פעם אחת מאז הדור המדהים של אייל ברקוביץ, חיים רביבו ושות' היינו קרובים להעפיל ולא סתם. זה קרה כששיחקנו תחת אברם גרנט במערך 3 בלמים ושני קשרים אחורים לפניהם. אז ידענו לכסות על נקודת התורפה של הנבחרת.

ברור שאין לנו יכולת הגנתית להתמודד עם יריבות אירופאיות. תמיד נאחר בשנייה, נספוג ונרדוף. אז חייבים לייצר צפיפות ויתרון מספרי באזור הזה ומשם לתקוף עם שלישיה קדמית ושני שחקני כנף. ודרך אגב, תמיד מהמערך הזה אפשר לחזור לקו ארבעה תוך כדי משחק.

5. לבנות את הדור הבא. להסתכל למטה אל הנבחרות הבאות ולהפנים: אין בשורה. בשביל שיהיה אופק לכדורגל, מרבית התקציב צריך ללכת על בניית הדורות הבאים. יש להגדיר מחדש מה לומדים בכל גיל וכמה שעות אימון נדרשות, מה תנאי הסף והמשכורת של מאמני הנוער. גם אם לא אנחנו נגזור את סרט ההצלחה, לפחות ניתן סיכוי לבאים אחרינו.

לסיכום, גם לשחקנים עצמם יש אחריות גדולה בזה שלא מאמינים בכדורגל שלנו, חד משמעית. אבל כשהמסגרת לא ברורה, כשמזגזגים ולא מסוגלים לעצור ולייצר לעצמינו זהות וסגנון, אז מה הפלא שככה יתייחסו לכדורגל שלנו ולנבחרת שלנו.