עלה תאנה: סאגת המאמן היא לא הבעיה בנבחרת

פארסת מינוי המאמן הלאומי יצרה רושם שהאיש על הקווים הוא זה שיפתור הכל, אלא שהבעיות עמוקות בהרבה. התרבות ששונה ממדינות אחרות, חסרונם של מתקני אימונים וההשקעה הדלה במחלקת הנוער. החולאים שצריכים לטפל בהם הרבה לפני מינוי המאמן

יניב בן חקון  24.03.18 - 17:30

תגיות: נבחרת ישראל

תחילת כתבה

יום רביעי בערב, ילדי עמותת "הגשמת חלום" מחכים על הדשא של אצטדיון רמת גן. חלקם מסתובבים שם עם כסאות גלגלים, אחרים עומדים ומקשקשים עם המלווים שלהם ויש כאלה שמדדים ובועטים בכדורים, אבל כולם בלי יוצא מן הכלל מתרגשים.

הם שם כדי להיפגש לראשונה עם שחקני נבחרת ישראל ולצפות באימון הבכורה של הכחולים לפני משחק הידידות מול רומניה. היחיד שמתרגש יותר מהם באותם רגעים הוא ערן לוי, שאחרי שנים ארוכות בביצה המקומית אוטוטו ייצא מחדר ההלבשה וירשום אימון בכורה במדים הלאומיים.

מה שהם לא יודעים זה, שלמעט המפגש פנים אל מול פנים עם מאור מליקסון, דן איינבינדר, אריאל הרוש, ושאר המוזמנים של אלון חזן, לחלקם מחכה הפתעה מאוד גדולה בסוף הערב. אפילו יותר גדולה מהזימון של טל כחילה.
"תומר חמד", שאג אחד מהילדים בעלי הצרכים המיוחדים כשהשחקנים הגיחו מהמנהרה. "הנה אלמוג כהן", התלהב ילד אחר ורץ עם ההליכון אל הליגיונר.

פה תמונה, שם חיבוק, עוד חתימה על כדור. ואז הם מתקבצים לתמונה משותפת.כ-50 ילדים בעלי מוגבלויות עם שחקני הנבחרת. "אתה רואה, ההתאחדות עושה גם דברים יפים", זורק לי אחד ההורים בחצי חיוך על רקע התמונה המרגשת.

הערב תפגוש נבחרת ישראל את רומניה למשחק ידידות, בלי מאמן קבוע וללא הסכמה מי יהיה היו"ר הבא. על פניו תמונה עגומה. בטח פחות יפה מהתמונה שלקחו שחקני הנבחרת עם הילדים המתוקים. נהרות של ביקורת זרמו בחודשים האחרונים על ההתאחדות. אם לא די באינספור הכישלונות המקצועיים ובכל החולאים הידועים של הכדורגל הישראלי, בהתאחדות החליטו גם לחכות עם מנוי המאמן הלאומי, מה שגרר תגובות קשות מצד אנשי מקצוע, פרשנים, עיתונאים ואוהדים.

מבחינת המבקרים מדובר באקט שמעצים את הזילות בנבחרת ישראל, שגם בלי כל הפארסה הזו הפכה בעיניי רבים למעין בדיחה עצובה. והאמת שמבחוץ זה באמת לא נראה טוב. בטח כשמצב הכדורגל הישראלי, איך נאמר במילים עדינות, לא ממש מלבב. אבל אם בוחנים את הדברים לעומק מבינים ששם המאמן לא באמת משנה, אלא ההפך. אלישע לוי, דרור קשטן, אלי גוטמן ואברם גרנט היו קונצנזוס לפני שמונו לתפקיד ונכשלו. כולם נחשבו למאמנים גדולים בכדורגל הישראלי.

מאמנים שעשו דבר אחד או שניים בקבוצות ובשלו להגיע לנבחרת, ולמרות זאת לא סיימו את הקדנציה הלאומית במעמד נמוך מים המלח. אז עכשיו מדברים על יוסי אבוקסיס, ברק בכר, ניר קלינגר ורוני לוי. אז מדברים. ואני אומר, גם אם יביאו את מוריניו או גווארדיולה, הם לא יצליחו להוציא מים מהסלע. את זה רק משה רבנו הצליח לעשות, ומה לעשות לצערנו הוא כבר לא איתנו.

המאמן הוא לא הבעיה של הכדורגל הישראלי. המעמד שלו אולי כן, אבל לא זהות המאמן שיעמוד על הקווים במשחקים של הנבחרת. הבעיה שלנו הרבה יותר עמוקה. הבעיה שלנו מתחילה ונגמרת בתרבות ספורט ועד שזה לא יעבור שינוי מהותי, נמשיך להתעסק בנדמה לי, לזרוק שמות לאוויר ולקנא באיסלנד, סלובניה, הונגריה ומיקרונזיה.

השינוי בכדורגל צריך להתחיל מהחינוך לספורט בבתי הספר ובגנים. ספורט, וכדורגל בפרט, זה מקצוע, לא שיעור חופשי. משם צריך לקחת את הנושא צעד אחד קדימה ולהגדיל את מעגלי הילדים שמשחקים במועדונים. לא קט רגל אחרי הלימודים, אלא במועדונים. אח"כ מתקנים.

בשנים האחרונות הקימו כאן אצטדיונים מפוארים, אבל מתקני אימונים? כנראה שלדעת הקודקודים, לא צריך להשקיע באימונים, אבל מה לעשות שבכדורגל המודרני לא מספיק לשחק על כורכר או רבע מגרש. אתה חייב תשתיות איכותיות שכוללות את כל האספקטים, כדי לייצר כוכבים, ולא כוכב בודד בדור, שהצליח הודות לכישרון נטו. אחרי שזה קורה, המועדונים צריכים להיכנס לתמונה.

הגיע הזמן שכל בעלי הבית ויושבי הראש יפנימו שהשקעת כספים במחלקת הנוער והילדים, היא הבסיס להצלחה של דור העתיד. ולא רק בקבוצות הבוגרות עצמן, אלא גם ברמה הבינלאומית. כן, להוציא מהכיס ואף לממן חלק מהדברים. אנחנו בין המדינות הבודדות שלוקחות אלפי שקלים מהורים לשנה על אימון ומעניקים תנאים עלובים.

כשנסיים עם זה, תתחילו לעסוק ברמת המאמן. מערך ההדרכה חייב לעבור מהפכה משמעותית. לא עוד כל מי שרוצה להיות מאמן, אלא בעיקר מי שמתאים. זה חייב ללכת יד ביד עם שכר גבוה ותנאי עבודה ראויים, במקום ה-3,000 ₪ שמשלמות היום האגודות, למאמנים. ניסים בכר, יו"ר איגוד המאמנים החדש, פועל בכיוון אבל אם לא יהיה כאן שינוי כיוון והתגייסות כללית, זה לא יקרה.

כאן, רק בשלב הזה, נכנס לתמונה מערך הסקאוט של ההתאחדות. הם צריכים ללקט את היהלומים הפזורים בכל רחבי ישראל (ולא רק במרכז הארץ), ללטש אותם מגיל צעיר, להוסיף ולגרוע מהסגל תוך כדי תנועה, ולבנות דורות של שחקנים מאומנים, בשלים וראויים ללבוש את המדים הלאומיים של הבוגרים. לא עוד משחק טוב כזה, או הבלחה חד פעמית כדי לזכות בזימון.

אחרי כל זה תשבו ותחליטו מי יהיה המאמן. בכר, אבוקסיס או מוטי בוחבוט. וגם זה אגב, לא יהיה שווה, אם לא תגלו סבלנות ותיתנו לאותו מאמן זמן אמיתי, למשל שתי קדנציות, כדי להטביע את חותמו. תנו לו שקט לעבוד, לתהות ולטעות, עד שיצליח לגבש חבורה שתצליח לקחת אותנו למונדיאל או לפחות ליורו. ואם כבר מונדיאל, זוכרים את הילדים של הגשמת חלום? 30 מהם התבשרו ביום רביעי בלילה שבעוד כשלושה חודשים הם יעשו את דרכם לרוסיה.

מי יודע, אולי אם יהיה כאן יו"ר התאחדות עם ניסיון, חזון, הבנה, סבלנות, ביצים ויכולת עמידה בפני לחץ ציבורי ופנימי, אחד כזה שיפעל בקו שלו למרות כל הכישלונות בדרך והרעשים, אחד כזה כמו איציק קורנפיין, נצליח גם אנחנו להגשים חלום ולראות את טל מעמותת עלה מאחל לדן איינבינדר, שייצג אותנו בכבוד באיזה טורניר בין לאומי ולא ההפך. את זה הבינו גם בהתאחדות ולפני שהחליטו על זהות המאמן הם הקימו צוות שיגיד להם מה לא עובד. האמת? הם צודקים, לאן באמת יש לנו למהר? עד אז, תנו לנו ליהנות מערן לוי וליאו מסי.