"מי רוצה שני כרטיסים למשחק מול ארגנטינה?", שאל רונן בורבה בוואטס אפ הקבוצתי של קורס מאמני הכדורגל, "יש לי חבר שמוכר". "אני רוצה", השבתי לפני שמישהו יחטוף לי את ההזדמנות. אחרי הכל, אם אלוהים בא לבקר במרחק הליכה מהבית, לא נעשה מאמץ לתפוס איתו תמונה?
חוץ מזה, הילד מתרגש כבר חודש ממעמד הר סיני, אז אין מצב שאאכזב אותו ולא אתן לו לראות את אלוהים. "אלה כרטיסים לשער 6 עם אוכל", המשיך בורבה בפרטי. "אוקיי", השבתי, "נאכל מה שצריך. כמה יעלה התענוג?".
"ברמת העיקרון מוכרים כרטיס כזה באלף שקל, אבל תגיד לי כמה אתה רוצה לשלם ואומר לו". "אלפיים שקל? אני? לשלם?", התחלתי לגמגם, "תגיד לו שכבר נאכל משהו בבית, רק שיוריד קצת". "אני אבדוק איתו ואחזור", אמר בורבה.
הילדים בנו על הסלפי (getty)
אחרי 30 שנים שלא ביקר בכותל, מומי דהן דאג פתאום לסייר במנהרות הכותל, יוני פארן החליט פתאום לצלם ספיישל לשבאבניקים בכנסיית הקבר, ואסף שקד בגילו המופלג החליט להתנדב פתאום כבל בוי במלון אוריינט. העיר כמרקחה. הירושלמים בטירוף. כולם מחפשים דרך לצפות בהתגלות. בסיינפלד קראו לזה פסטיבוס.
יום שישי בערב. אני יושב בגינה עם אבירם השכן. שקט בחוץ. "השקט שלפני הסערה", אני אומר ונוגס באבטיח, "איזה בלגן יהיה כאן מחר". "מדהים לחשוב שזה קורה", הוא עונה, "אתה קולט שהוא הולך להיות פה מתחת לבית?". קולט, קולט. ועוד איך קולט. לא סתם שיחדת את אביגייל שתוותר על הכיסא הקבוע שלה מעל הספסל של האורחים.
ארבע שעות למשחק. הצעיפים של ארגנטינה וישראל מוכנים, כמו גם התמונה הענקית של הילד במדי מסי, עם הכרזה בספרדית: "ליאו תביא לי את החולצה". אחרי שהצטלם עם רונלדיניו, הזאטוט קיבל תאבון וכיוון גבוה.
ככה זה שאתה רואה כל שבוע את ברצולנה אצלך בסלון, אתה מרגיש כל כך קרוב. השכונה מתמלאת רכבים. סיפור החניה סביב טדי ידוע כבר לכל ירושלמי וכל חובב כדורגל בישראל. הכבישים המובילים לאצטדיון מלאים שוטרים. הם מקבלים שכר כפול על עבודה בשבת. סליחה ליצמן, אבל זה לא אנחנו, זה אלוהים שבחר לבוא בשבת ופיקוח נפש דוחה שבת.
כמה הם חיכו למשחק. שחקני הנבחרת (אלן שיבר)
איזו התרגשות. לא התרגשתי כך מאז הימים של אורי מלמיליאן בימק"א. לא התרגשתי כך מאז השער של אלי אוחנה בגמר הגביע של 85. לא התרגשתי כך מאז שעליתי לתורה. לא התרגשתי כך מהצילומים הראשונים שלי באלופה. אז זה היה יהודה לוי, היום זה מסי. ואני מתכוון לראות כל שניה שהוא על הדשא, מתחילת החימום ועד הכפיים לאוהדים בשריקת הסיום.
"אבא, אנחנו רוצים שישראל תנצח או ארגנטינה?", שאל יונתן בשפתו שלו לפני הכניסה ליציע. "אנחנו רוצים שמסי יזכה במונדיאל", חייכתי. "כמו מראדונה?". "כן", השבתי. "הוא יותר טוב ממראדונה?". "כן", השבתי שוב. "אבל הוא לא זכה במונדיאל". "בדיוק בגלל זה אני אוהד ארגנטינה. שאחת ולתמיד נפסיק לשמוע את הטיעון ההזוי שכל עוד הוא לא כזה בגביע העולם, הוא לא יכול להיות הטוב מכולם". "מה?". "לא חשוב, בוא ניכנס".
שעה לשריקת הפתיחה, אבל האצטדיון מפוצץ. הדשא מדהים, גם אם הדשא של השכנים מחיפה ירוק יותר. פתאום הוויכוח היכן לקיים את המשחק נראה מיותר ותפל. רק ירושלים. אין שאלה. המשחק הזה היה חייב להתקיים כאן. בכלל, כל המשחקים והאירועים הגדולים צריכים להתקיים בבירתינו הנצחית, ואני לא אומר את זה רק כי אני ירושלמי.
הקהל תמך במסי (אלן שיבר)
זה לא שלשאר הערים חלילה אין זכות ומקום לארח אירועי תרבות ייחודיים, אבל לאירוח בירושלים יש אמירה, יש משמעות. זכותנו לבחור היכן לארח ועד שהיא לא תהפוך מבחינת כולם לעיר לגיטימית כמו כל שאר הערים במדינה, צריך לחזק אותה. לחזק אותנו.
הרעש מהר הגעש ברגע שהוא עלה לדשא, גרם לי להפסיק עם הרהורי הפילוסופיה. "אתה תבוא עד הגדר, אתה תבוא עד הגדר". 30 אלף אוהדים צועקים לו את זה בעברית והוא בא. עד הגדר. עבר יציע יציע, נופף לכולם ונתן לנו להרגיש על גג העולם. הכי ריגשה המחווה לקבוצת הילדים שהגיעה מעוטף עזה. בין כל אזעקות צבע אדום, התמונה למזכרת איתו היא ללא ספק התמונה שהם ירצו לזכור.
נכון, הוא פתח על הספסל, אבל 45 הדקות שלו יחרטו לעד בדפי ההיסטוריה של טדי. שלושער ובישול, בדיוק כמו מול האיטי, גרמו לי לתהות אם הוא יכול לסחוב לבדו את ארגנטינה עד התואר. "עזוב אותך משטויות, תיהנה מהרגע", צעק לי אסף שקד, אוהד ריאל שרוף בימים כתיקונם. את המכות בין שחקני הנבחרת על החולצה שלו, לא הספקתי לראות. שמעתי שערן לוי היה הכי חזק, אבל החולצה לא באה אליו. בכל אופן, הייתי חייב להספיק להגיע הביתה כדי להוריד את הטור למערכת לפני שמהדורת החדשות המיוחדת של הערוץ מסתיימת.
"אבא, הוא לא הביא לי את החולצה", אמר הקטן בדמעות אחרי שהגיסים שלי מוטי ואלירן החזירו אותו הביתה דקה לחצות. "לא נורא, נשמה שלי", הרגעתי אותו, "אתה תקום מחר בבוקר ותשכח שכל זה קרה".
חמש דקות אחרי שרונן הבטיח לחזור אליי עם מחיר הגון לכרטיס, יצאה ההודעה שאלוהים עשה סיבוב פרסה. "יש אלוהים", אמרתי בסלון. "אבא, איך יש אלוהים?", בכה הילד, "הוא לא בא בסוף". "נכון, אלוהים לא יבוא, אבל לפחות נשארנו עם 2,000 שקל". יונתן לא הבין. הוא נראה מבולבל. הגיוני, הוא בן חמש. אבל גם אני, חמור גדול, נשארתי מבולבל מכל מה שקרה כאן השבוע. תגידו, עדיין מותר לי לרצות שמסי יהיה אלוף העולם?
החולצה לא הלכה אליו. לוי (אלן שיבר)