האולימפיאדות הגדולות ביותר, מקום רביעי: משחקי סידני 2000

היו אולימפיאדות עם יותר הישגים וזיקה חברתית-פוליטית אך אף אחת לא שבתה את הלב כמו זו: החגיגה של אוסטרליה והאבוריג'ינים סביב קת'י פרימן, 2 דקות התהילה של מוסאמבאני ורוכבת האופניים מהולנד שגנבה את ההצגה. שיא הרגש

אופיר גולן
אופיר גולן  19.07.12 - 15:35
המשחקים של הספורטאים
המשחקים של הספורטאים
תחילת כתבה

כשחושבים על המשחקים האולימפיים בסידני אין הרבה אסוציאציות שקופצות מיד מהראש ואין הרבה זיכרונות שאנחנו שולפים בקלות. לא כולם זוכרים שספורטאי עילית הילכו להם אז בכפר האולימפי. ספורטאים דוגמת מוריס גרין, מייקל ג'ונסון, ג'ונתן אדוארדס, איאן ת'ורפ, פיטר ואן דן הוגנבנד, אלכסנדר פופוב. לא הרבה זוכרים ששם ערך מייקל פלפס את הופעת הבכורה שלו, כנער צנום בן 15. אז 8 ימים לפני האולימפיאדה בלונדון, זה בדיוק הזמן להיזכר למה המשחקים האולימפיים שנערכו בסוף העולם באוסטרליה היו מהגדולים בהיסטוריה. סידני 2000 תיחרט לנצח כאחת האולימפיאדות הנוצצות לא רק בגלל התפאורה המרהיבה, לא רק בגלל הסיפורים האישיים עוצרי הנשימה, לא רק בגלל הספורטאים הגדולים, אלא גם ובעיקר בגלל העובדה שבאחת הפעם הבודדות בהיסטוריה - הרוב התאגד ותמך במיעוט. הרוב הלבן ביחד עם המיעוט האבוריג'יני השחור.

האבוריג'ינים הם התושבים המקוריים של אוסטרליה וההערכות הן שהם נמצאים שם כ-40,000 שנים. אולם, מאז שהגיע האדם הלבן ליבשת אוסטרליה, הם הפכו לנרדפים. עד תחילת המאה ה-20 היה ניסיון להכחיד אותם לחלוטין ומראשית המאה השעברה הם נאלצו לעבור תהליך של "חינוך מחדש" שבמסגרתו היו צריכים למסור את ילדיהם לחינוך "לבן". מהלך מזעזע, שהופסק רק בשנות ה-70. היחס כלפי האבורג'ינים, שמהווים מיעוט ברור באוסטרליה (כחצי מיליון תושבים), החל להשתנות בשנות ה-90, אז דגלם הוכר רשמית באוסטרליה והחל מ-1998 במדינה מצינים את "יום ההתנצלות", מעין מחילה על תוכנית החינוך של תחילת המאה. שיא החשיפה של האבוריג'ינים הגיע במשחקים האולימפיים בשנת 2000, כאשר את נס הדגל נשאה על גבה האצנית הנפלאה קת'י פרימן.
 
במשך שלוש שנים פרימן שלטה בריצה ל-400 מטרים וזכתה פעמיים בתואר אלופת העולם. הכל היה מכוון לקראת הריצה ל-400 מטרים באיצטדיון האולימפי. האבוריג'ינים עברו למרכז הבמה, למשך זמן קצר תווית המיעוט המקופח הוסרה מהם ובזכות פרימן הפכו לגאוות אוסטרליה. כשהאצנית היא היהלום שבכתר. היריבה הגדולה של פרימן, מארי ז'וזה פרק (האלופה האולימפית מ-1996), הייתה אמורה לאיים עליה, אך דווקא היא זו שספגה איומים. לאחר שקיבלה כמה טלפונים מעוררי חרדה לחדרה בבית המלון בסידני, היא החליטה לנוס על נפשה, ויתרה על התחרות וברחה מאוסטרליה. מאז עזיבתה של ז'וזה פרק, לא היה ספק שאין מי שיעצור את פרימן ששייטה למדליית הזהב בריצה ל-400 מטרים כשהיא לבושה בחליפת חייזר הזויה שלא תחזור שוב לעולם באתלטיקה המקצוענית.
 
רגע השיא הגיע מיד אחרי שחצתה את קו הסיום. בניגוד להנחיות של הוועד האולימפי הבינלאומי, שאוסר הכנסת דגלים לא רשמיים לתוך המסלול באיצטדיון, פרימן רצה ליציע וחזרה משם עם דגל אוסטרליה ועם הדגל המיוחד של האבוריג'ינים, שהוכר רשמית מספר שנים קודם לכן. למשך דקות ספורות האבוריג'ינים הפכו לשווים בחברה האוסטרלית. לתמונה הזו חיכו כל התושבים מה"דאון אנדר", בלי קשר למוצאם ולצבע עורם. השירות החיובי שהאולימפיאדה הסבה לאוסטרליה הוא דבר שנלמד בבתי ספר במדינה, דבר שעליו חולמת כל עיר וארץ שזוכות בהזדמנות לארח את המשחקים האולימפיים. הזדמנות להוביל שינוי בחברה, שינוי בכלכלה, בתרבות, בספורט, בתשתיות, בהכל. ב-2010 נערכה בסידני חגיגה גדולה שמציינת עשור לאירוח האולימפיאדה, שזה כבר דבר מדהים לכשעצמו. שבועיים קסומים בקיץ שאת השפעתם על סידני ועל אוסטרליה נוכל להמשיך ולראות גם בעתיד.
הסיפור הנעלם
לא הרבה מכירים את הסיפור המדהים של רוכבת האופניים לאונטין זילארד ואן מורסל. לא הרבה הבינו מדוע היא קורסת מבכי רגע לאחר שזכתה במדליית הזהב בסידני במירוץ רכיבת הכביש לנשים. ובכן, בשביל להבין את מה שעבר אז לוואן מורסל בראש צריך לחזור אחורנית בזמן. בתחילת שנות ה-90 הרוכבת ההולנדית הצעירה נחשבה לדבר הלוהט בענף האופניים לנשים, לאחר שהוכתרה פעמיים כאלופת העולם במירוץ הכביש ב-1991 ו-1993. זמן קצר לאחר מכן לאונטין פשוט נעלמה. הרוכבת חלתה במחלת אנורקסיה קשה שגרמה לה לפרוש מהענף בגיל 23. לאחר מאבק עיקש וממושך הצליחה ההולנדית להחלים מהמחלה. במקום לבלות את החיים החדשים שקיבלה בטיול בגנים הפרחוניים באמסטרדם היא החליטה שהגיע הזמן לסגור מעגל ולחזור למשחקים האולימפיים.
 
ואן מורסל עלתה שוב על האופניים ובשנת 1998 החזירה לעצמה שוב את התואר העולמי באופניים. השיא הגיע בסידני כאשר בגיל 30 זכתה בשתי מדליות זהב. הבכי שלה כשחצתה את קו הסיום היה פשוט מצמרר. היא הבינה שהתשוקה לרכיבה על אופניים היא שהשאירה אותה בחיים, כנגד כל הסיכויים. המסע המופלא לאונטין זילארד ואן מורסל, שנחשב בעיני לפוטנציאל הוליוודי לא קטן, נמשך גם באתונה כשבגיל 34 זכתה במדליית זהב נוספת. באמת סיפור מדהים.

אריק "הצלופח" מוסאמבאני
החלק הראשון של המשחקים האולימפיים בסידני היה לא פחות גדול מהשני. תחרויות השחייה הביאו עימם שיאים וניצחונות, בעיקר של פיטר ואן דן הוגנבנד ואינגה דה ברוין ההולנדים, שקטפו יחד 5 מדליות מזהב ו-2 מארד. אבל הסיפור האמיתי של המשחקים הללו, סיפור שנגע בלבבות של כולנו היה זה של אריק מוסאמבאני. התמונה של השחיין הכושל מגינאה המשוונית, ששחה לבד במקצה שלו במוקדמות וכמעט טבע לעיני כל העולם, תישאר איתנו לנצח. אפשר למצוא סיבות לצחוק על מוסאמבאני, אפשר להתלונן על חלוקת הכרטיסים החופשיים למדינות העולם השלישי ולומר שזה שם אותם ללעג, אבל באותו רגע היה משהו קסום.

מוסאמבאני ידע שהקשר בינו לבין ענף השחייה בשנת 2000 היה מעט רופף, אבל הוא לא ויתר לעצמו לרגע. השחיין, שמעולם קודם לכן לא ראה בחייו בריכה בגודל של 50 מטרים, חבט במים כל עוד נפשו בו מתוך מטרה אחת ברורה - להגיע לקיר. הזמן שיחק תפקיד משני בהיסטוריה הזו. מוסאמבאני הוא עוד דוגמא לכך שיש קצת טעם בסיסמא המפורסמת - "העיקר ההשתתפות". מוסאמבאני הלך והשתפר וכבר היה מועמד להגיע למשחקים האולימפיים באתונה, אך לא קיבל ויזה בזמן ונשאר בבית. כיום הוא מאמן את נבחרת השחייה של גינאה המשוונית, שכרגע עדיין אין לה שום נציגות באולימפיאדה.
 
חמש חמש
לא מייקל פלפס, לא אוסיין בולט, לא קארל לואיס וגם לא אמיל זאטופק או מארק ספיץ. מי שחתום על אחד ההישגים יוצאי הדופן בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים הוא סטיבן רדגרייב. החותר הבריטי זכה במדליית הזהב בתחרות הרביעיות בסידני ובכך העלה את מאזנו לחמש מדליות מוזהבות, כאשר כל אחת מהן הגיעה מאולימפיאדה אחרת. החל מלוס אנג'לס 1984 ועד סידני 2000 רדגרייב, שקיבל מאז את התואר סר, מצא את עצמו פעם בארבע שנים בראש הפודיום. הישג שכנראה לא ישוחזר לעולם.

אלופים על המסלול
משחקי סידני 2000 לא היו רק נחלתם של הסיפורים המדהימים של קת'י פרימן ושל לאונטין זילארד ואן מורסל, אלא גם הבמה למופע של כמה מגדולי הספורטאים בהיסטוריה האולימפית. בגיל 33 התייצב מייקל ג'ונסון על קו הזינוק לאולימפיאדה האחרונה שלו. ג'ונסון, שהיה חתום על הופעה פנומנלית באטלנטה 4 שנים קודם לכן, עמד בציפיות ומחץ את יריביו בדרך לניצחון בריצה ל-400 מטרים. ג'ונסון גם הוביל את ארה"ב לניצחון בשליחים עם שיא עולם חדש, אך הוא נלקח ממנו יחד עם מדליית הזהב לאחר שאנטוניו פטיגרו, אחד האצנים ברביעייה האמריקנית, הודה כי נטל חומרים אסורים.

ג'ונסון פרש באקורד הכי מתוק שיכול היה להיות וסיים קריירה אולימפית מזהירה מבחינתו עם 4 מדליות זהב. מוריס גרין, אחד האצנים האהובים בהיסטוריה של ארצות הברית, חגג את הזהב האולימפי שלו עם ניצחון בגמר ל-100 מטרים אחרי שקבע 9.87 שניות. בתחרויות האתלטיקה בכלל קיבלנו אוסף של דרמות, כאשר הישאם אל גארוז' הפסיד באכזריות בגמר ל-1,500 מטרים כשנוח נייני הקנייתי חולף על פניו במטרים האחרונים. גם הניצחונות של ניק הייסונג (מוט) וקונסטנטינוס קנטריס הותירו לא מעט פיות פעורים. אצל הנשים הסיפור העצוב היה כמובן של מריון ג'ונס.

במבט קר ומרוחק אפשר לחשוב שהמשחקים האולימפיים בסידני היו "נחמדים", מסוג המשחקים שטוב שיצא לנו לראות אותם במו עינינו. אבל, ככל שמעמיקים בסיפורים כך מגלים שסידני 2000 הייתה עולם ומלואו. היו אולימפיאדות יותר דרמטיות מסידני, היו משחקים שהביאו יותר השפעה על החברה העולמית מאשר סידני, היו משחקים עם יותר שיאים מאשר סידני, אבל זו הייתה האולימפיאדה ששבתה לנו את הלב. האולימפיאדה שבו הרגש היה זה שהוביל את הספורט ולא להיפך.