הצלילים של הלהיטים הכי גדולים שיש למוזיקה הבריטית להציע וטקס הסיום כבר מאחורי. ועכשיו הגיע הזמן לנסות לסכם את האולימפיאדה. האולימפיאדה שלי. השמות פלפס, אניס, רודישה ובולט יהיו אלה שיקפצו בראשכם כשתחשבו על לונדון 2012, אבל בראש שלי יהיו אלה רק השחקנים והנבחרות של טורניר הכדורסל.
אני לא בטוח שאני יכול למצוא את המילים הנכונות כדי להסביר את החוויה שעברה עליי. ראשית כל, להיות חלק מהפקת שידור טלוויזיה בסדר גודל שכזה יהיה דבר שאנצור לכל החיים. ואז הגיע הכדורסל עצמו.
טורניר הנשים אמנם נסגר במשחק גמר די צפוי, אבל המסע של צרפת עד לגמר ודמעות השמחה של השחקניות בסוף היו דבר כל כך מרגש בעיקר כשאתה רואה את זה מקרוב. כששמות גדולים כמו לורן ג’קסון משתתפות בטורניר כנראה בפעם האחרונה אפשר להבין שאתה חלק ממשהו גדול הרבה יותר. ארה"ב באמת היתה רמה אחת מעל כולם, אבל את החיוך אחרי הדאנק של אליזבת קמבג’ מאוסטרליה אי אפשר יהיה למחוק אף פעם.
ומכאן לטורניר הגברים שהסתיים בערב חד פעמי. הקרב על הארד היה צמוד, מותח ומרגש. מצד אחד, הופעת הפרידה של מאנו ג’ינובילי מהבמה האולימפית (גם אם הוא עדיין ממשיך לשחק כדורסל) ומצד שני מאמן ישראלי שמוציא מים מהסלע מהנבחרת שלו. ג’ינובילי הוא אגדת כדורסל כבר עכשיו וגם אחרי שהבין שאת האולימפיאדה האחרונה שלו (הלוואי ולא) הוא מסיים ללא מדליה הוא נשאר אצילי בדרכו שלו. מאנו אסף את השחקנים להודות לקהל, ניחם את קרלוס דלפינו וחיבק את אנדריי קירילנקו השמח. סיום עצוב לשחקן ענק ולדור הזהב של הכדורסל הארגנטינאי.
בצד השני קיבלנו ניצחון רוסי שמעורבב בגאווה ישראלית. רוסיה השיגה מדלייה אולימפית בכדורסל לראשונה מאז סיאול 1988 (אז עוד קראו לה ברית המועצות) ואת התמונה של קירילנקו המאיים והלא חייכן בוכה מאושר בסיום צריך להראות לכל ילד אם רוצים שהוא יתאהב במשחק הזה. מי שהביא את הניצחון לרוסים הוא אלכסיי שבד והפך את בלאט לחלק בלתי נפרד מהיסטוריית הכדורסל הרוסי. אבל ג’ינובילי ובלאט היו רק המנה הראשונה.
הגמר בין ספרד לארה”ב היה כל מה שרק אפשר לחלום עליו. הוא אולי אפילו התעלה על הקודם מברלין. פאו מול קובי, איבקה מול החברים מהת'אנדר וחמישייה ספרדית שבאה להסתכל ללברון בלבן של העין. המחצית הראשונה של חואן קרלוס נבארו הייתה ממש מושלמת. בכלל, זה המשחק הכי טוב של הספרדים בטורניר.
פאו גאסול לא ספר את כרמלו, את קווין לאב או את כל מי שלבש גופייה לבנה על המגרש. בסוף זה לא הספיק. היד המדהימה של האמריקאים והעוצמה הבלתי נגמרת חיסלו לבסוף את הלה רוחה ובדקה האחרונה שני המאמנים ידעו להוריד את הכוכבים שלהם כדי לקבל תשואות מארנולד שוורצנגר, ווין דיזל, דייויד בקהאם ואפילו הנרי קיסינג’ר שהגיעו לאולם. אז גם שנתון הזהב הספרדי של ילידי 1980 (אותם אלה שהפסידו ליניב גרין בחצי גמר אליפות אירופה) יוצאים עם ראש מורם, נקווה שחלק מהם יהיו גם בריו.
ואם צריך לסכם בכמה מילים אז זה היה טורניר שבו השחקנים הגדולים עשו את ההבדל. ג’ינובילי, פארקר, קירילנקו, קובי/לברון/דוראנט. לחלקם אולי זו היתה נסיעה לאומית אחרונה. אני רק מקווה שחלק מהם עוד ישארו בסביבה. בטח נמשיך ליהנות מהם ב-NBA וביורוליג. עבורי, להיות קרוב כל כך לדור הענק הזה היה דבר גדול מהחיים בשבילי. אני מוכן כבר לפגוש את כולם לכוסית של קפרינייה בקוקטייל הפתיחה של ריו 2016.