סילביו ברלוסקוני הוא מילאן ומילאן היא סילביו ברלוסקוני. היום זה ברור יותר מאי פעם. הרומן של הקוואליירה עם הרוסונרי נמשך 31 שנים וכמו בכל זוגיות, היו עליות ומורדות, רגעים טובים ופחות טובים והרבה דמעות. בעיקר דמעות של אושר, אבל לעתים גם כאלה שנבעו מעצב. היום אין ספק שהדמעות שזולגות מעיני האוהדים הן דמעות של עצב. על אף שהפרידה מתבקשת, היא קשה, כואבת וצורבת.
ברלוסקוני היה הרבה יותר מנשיא. הוא היה האבא והאמא של מילאן. הפרזידנטה האגדי לקח מועדון גוסס ומדמם, ריפא, גידל וטיפח אותו, טיפל בו בכפפות של משי והביא אותו לגג העולם. ברלוסקוני ניפץ כל מיתוס אפשרי והפך חזון למציאות בדרכו הייחודית ובאמצעות אישיותו המפולפלת.
מעטים הנשיאים שהגדירו מחדש את התפקיד כפי שעשה ברלוסקוני. איל ההון האיטלקי השקיע סכומים אסטרונומיים בכוכבים הכי גדולים בכדורגל העולמי, במחלקת הנוער המילאנזית ובטכנולוגיות הרפואיות המתקדמות ביותר וניצל את קשריו בטלויזיה כדי לסדר למילאן שעות של חשיפה. במובן מסוים, ברלוסקוני גידל דור שלם של אוהדי מילאן.
נבירה מספיק עמוקה בארכיון תוביל אתכם לפיסת מידע פיקנטית אודות עברו של ברלוסקוני. חרף היותו מילאניסטה מוצהר, הוא ניסה לרכוש את אינטר בשנת 1982. "לברלוסקוני יש אינטואיציות חזקות ובתור איש טלוויזיה הוא הבין שכל אוהד כדורגל הוא צרכן פוטנציאלי. סילביו הגיע למסקנה שאם הוא ישלב בין שני העולמות, הוא יצליח ליצור מכונת כסף", כתב ויטוריו דוטי, עורך דינו של ברלוסקוני דאז, בספרו 'פרקליטו של השטן'.
דוטי, שידע שברלוסקוני הוא רוסונרו בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ניסה להבין מה עומד מאחורי ההחלטה שלו ונתקל בתשובה מפתיעה. "המכשף שלי אמר לי שמילאן תביא לי מזל רע". למזלם של מילאן וברלוסקוני, שלימים הפך לנשיא הרוסונרי, בעל הבית של אינטר באותם ימים, איבנו פראיצולי, לא רצה להפקיד את המועדון שלו בידיים אדומות-שחורות. החלטה ששינתה את פני הכדורגל לנצח.
"כל אחד אוהד כדורגל הוא צרכן פוטנציאלי" (getty)
ה-8 ביולי 1986 היה תאריך מיוחד. כ-10,000 אוהדים התאספו ליד קסטלו ספורצסקו במילאנו וחיכו להגעתו של הנשיא הנכנס. לפתע נחתו באיזור שלושה מסוקים ובאחד מהם ישב ברלוסקוני. הקוואליירה בירך את אוהדי הקבוצה, לקח את המיקרופון והחל לספר על אהבתו הגדולה למילאן. הוא קינח בהצהרה משמעותית: "אני רוצה להביא את מילאן לגג העולם בזכות כדורגל מיוחד וספקטקולרי".
גם האופטימיסטים הגדולים ביותר העלו גיחוך. ב-7 השנים שקדמו לרכישת המועדון ע"י ברלוסקוני, מילאן ירדה ליגה פעמיים ואיבדה את הניצוץ. הכוכבים הגדולים שיחקו אצל היריבות של הרוסונרי והמנהרה הייתה ארוכה וחשוכה. עד שברלוסקוני הדליק את האור. הקוואליירה האמין בחזון שלו ובכך שהכל אפשרי. לא בכדי הוא השתלט על הטלויזיה והדמוקרטיה באיטליה. מילאן הייתה במצב של מוות קליני, אך ברלוסקוני גייס את מיטב הרופאים כדי לדאוג שהיא תבריא.
בתוך זמן קצר אריגו סאקי, מאמן אנונימי שהעלה את פארמה לסרייה B, קיבל את המושכות. סאקי כונה Signor Nessuno (מר אף אחד), כנראה שבצדק, אבל ברלוסקוני סמך על האינטואיציות שלו. משחק ההגנה של פארמה, שכלל לחץ, קצב גבוה והרבה דינאמיות, גרם לפרזידנטה להתאהב בשיטות האימון של המאמן האיטלקי. כדי לוודא שמילאן תוכל להתחרות ברמות הגבוהות, ברלוסקוני רכש את מרקו ואן באסטן, רוד חוליט ופרנק רייקארד, שהצטרפו לגרעין האיטלקי והרכיבו יחד את אחת הקבוצות הדורסניות שידע הכדורגל.
הפך את "מר אף אחד", לאלוף (getty)
שלוש שנים לאחר שברלוסקוני הציל את מילאן מפשיטת רגל, הרוסונרי הפכו לאלופי אירופה תוך שהם מציגים כדורגל סוחף וחדשני ומפרקים כל מה שנקרה בדרכם. אחרי ה-0:5 מול ריאל מדריד בחצי גמר גביע אירופה, ברלוסקוני הנבוך ניגש לנשיא הבלאנקוס רמון מנדוזה ולחש באוזנו: "אני מצטער".
האיטלקי הרגיש חוסר נעימות, זה לפחות מה שהוא שידר, אולם באותו רגע הוא הבין שהמהפכה שלו הצליחה. החזון שלו התגשם. הקלישאה הפכה למציאות. "אחרי שצופים במילאן הזאת, הכדורגל משתנה לנצח", נכתב ב-L’Equipe אחרי שהרוסונרי פירקו את סטיאווה בוקרשט 0:4 באחד ממשחקי הגמר הכי חד צדדיים בתולדות גביע אירופה. בגאזטה דלו ספורט נכתב: "כדורגל כזה משחקים רק בגן עדן".
"ברלוסקוני לא רצה רק לנצח", נזכר סאקי. "הוא רצה להוכיח לכולם שאפשר להביא תוצאות בזכות כדורגל טוב, שאפשר להיות טוב בלנצח". אפילו פרנקו בארזי, הקפטן המיתולוגי של מילאן, התקשה להאמין שהיוצרות התהפכו מהר כל-כך: "כשברלוסקוני אמר לנו שנהפוך לקבוצה הטובה בעולם, היינו סקפטיים", הוא סיפר בראיון למגזין 4-4-2. "אבל בתוך מספר שנים זכינו בכל תואר אפשרי בזכות כדורגל מדהים".
סאקי היה האיש שניצח על התזמורת, קבוצת הכוכבים שלו הייתה זו שהצליחה להציג כדורגל כל-כך קרוב לשלמות ואדריאנו גליאני הוא זה שדאג שאותם כוכבים ילבשו אדום-שחור. אבל ברלוסקוני היה הקו שחיבר בין כולם, זה שגרם לקבוצה שלמה ועשרות אלפי אוהדים בסאן סירו להאמין שחלומות יכולים להתגשם. "ברלוסקוני לא היה מוסיף שמן למדורה אחרי משחקים רעים, הוא היה מעביר ביקורת על הקבוצה רק כשניצחנו כדי לדרבן אותנו", גילה קרלו אנצ'לוטי, אקס הרוסונרי. ברלוסקוני עיצב את מילאן בצלמו ובדמותו והפך אותה לקבוצה שאינה יודעת שובע.
מילאן המשיכה לזלול תארים גם לאחר העזיבה של סאקי. תחילה עם פאביו קאפלו, מאמן נוסף שברלוסקוני שם עליו את כל הז'יטונים, כאשר רגע השיא היה הניצחון בגמר ליגת האלופות על הדרים טים של יוהאן קרויף, ובהמשך עם קרלו אנצ'לוטי בתחילת המילניום.
ב-31 השנים של הקוואליירה כבעל הבית, זכתה הקבוצה בכמות בלתי נתפסת של תארים - 29, ומילאן אף החזיקה, לפרקים, בתואר "המועדון המעוטר ביותר בעולם". בחודש דצמבר האחרון ברלוסקוני הצטרף לסנטיאגו ברנבאו באולימפוס בתור הנשיא המעוטר ביותר, ציון דרך שגם הופך אותו לנשיא הגדול ביותר אי פעם.
הנשיא הגדול אי פעם (getty)
מחוץ לגבולות המגרש, הלשון החריפה של ברלוסקוני סידרה לו מקום של כבוד בהיכל התהילה של פליטות הפה, ולא פסחה על אף אחד. לקסאנו הוא שלח עקיצה אחרי שזה חצה את הכביש ("אינטר תתחרט על הרכישה שלו כשהוא יהרוס את חדר ההלבשה שלה"), על באלוטלי הוא טינף לפני שהחלוץ הצטרף למילאן ("מריו הוא תפוח רקוב. אין לו מקום במילאן"), ביובנטוס הוא התגרה בפומבי ("כדי לעצור את יובה צריך להחליף את כל השופטים באיטליה"), אלגרי ספג ממנו אש כשהוא עמד על הקווים במילאן ("הוא לא מבין כלום") וגם רונאלדו הברזילאי נכנס בין הכוונות שלו ("ביקשתי ממנו להסתפר כשהוא הגיע לכאן כי חשבתי שהוא יהיה יפה יותר. אבל הגזמתי, הוא ממש מכוער עכשיו").
במקביל, ברלוסקוני דאג לפאר את מילאן שלו ("איטליה מזוהה עם שלושה דברים: מאפיה, פיצה ומילאן"). הציטוטים הללו הם רק חלק מרשימה ארוכה של פליטות פה שהכניסו את האיטלקי לפנתיאון. כזה הוא ברלוסקוני, הוא מעולם לא דפק חשבון לאף אחד ולא בחל באמצעים כדי להשיג את היעדים שלו.
בשנים האחרונות, שמו של נשיא מילאן הוזכר לא מעט פעמים בקונוטציות שליליות. הוא הסתבך בפרשיות מין ושחיתות, מסיבות הבונגה-בונגה שלו התפרסמו בכל העולם והוא אפילו קיבל עונש מאסר שלא יצא אל הפועל והסתכם בעבודות שירות. אם בתור נשיא של מועדון כדורגל הוא היה צבעוני ויוצא דופן, הרי שכראש ממשלה הוא היה שנוי במחלוקת. ברלוסקוני רכש הרבה חברים וקולות בזכות הקריירה הפוליטית שלו, והשערוריות בחייו הפרטיים מעולם לא עניינו את אוהדי מילאן, שראו בו מושיע.
גם השערוריות לא המעיטו מהאהבה אליו (getty)
אבל כשהמכונה המשומנת התחילה לחרוק, חצי הביקורת הופנו בעיקר לכיוונו של בעל הבית. הוא הואשם בהזנחה, בניצול לרעה של תפקידו כנשיא מילאן כדי להתקדם בפוליטיקה ובכך שהוא הפך את משרת האימון בקבוצה לבלתי נסבלת עקב הנטייה שלו להתערב למאמנים בעבודתם. אמרו עליו שהוא שתלטן ואובססיבי ושלא אכפת לו ממילאן. האוהדים הצביעו ברגליים ולפתע הסאן סירו החל להתמלא בקרחות וכבר לא היה מבצר כבעבר.
ברלוסקוני אינו שה תמים, הוא מעולם לא היה, והרוב המוחלט של הביקורות נגדו אכן מוצדק. אפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו וזו האהבה שלו למילאן. הצבע האדום-שחור בלבו של הנשיא מעולם לא דהה והתשוקה שלו כלפי מילאן עדיין בוערת כמו באותו יום היסטורי בפברואר 1986.
לא פלא שמערכת היחסים הארוכה ביותר שהוא הצליח לנהל הייתה דווקא עם מילאן. "מילאן הייתה רכישה שעשיתי מהלב. היא הייתה יקרה, אבל גם הנשים היפות ביותר עולות הרבה כסף", הצהיר ברלוסקוני בעבר. "יש לי הרבה עסקים אבל רק מילאן קדושה".
מעבר לעובדה שהפרזידנטה שפך למעלה ממיליארד יורו בתקופת כהונתו כנשיא המועדון, הוא הפך את מילאן למותג והעניק לקבוצה שהייתה במשבר זהות את האמונה שהיא הייתה זקוקה לה ואת היכולת לחלום. אם הוא האמין שהמועדון שהוא רכש בבית המשפט רגע לפני פשיטת רגל יכול להשתלט על הכדורגל האירופי, כולם צריכים להאמין.
ברלוסקוני העניק למילאן תחושת משפחתיות ייחודית שאפיינה אותה בשנים הכי גדולות שלה ואפשרה לה לדרוס רגל בזירה המקומית והבינלאומית. מילאן הפכה ליחידה מלוכדת ולוחמת וברלוסקוני היה ראש המשפחה, שיודע מתי ללטף ומתי להיות קשוח.
יחד עם זאת, הזמן עושה את שלו גם במקרה של האיש שטען שהוא לא מזדקן. בחודש ספטמבר האחרון נכנס ברלוסקוני לעשור התשיעי בחייו, ואם תוסיפו לכך את העובדה שמצבו הרפואי מאלץ אותו לעבור בדיקות וניתוחים לעתים תכופות יותר ואת העובדה שהלו"ז שלו נהיה צפוף יותר ויותר ככל שהשנים עברו, תבינו מדוע הוא היה חייב לקחת מספר צעדים אחורה.
מעבר לכך, הדלת שברלוסקוני פתח עבור נשיאים אחרים בדמותו נטרקה לו בפרצוף. במציאות שאליה נכנס הכדורגל העולמי, הכסף הוא המנוע, והקוואליירה טען לא פעם שאין ביכולתו להתחרות במועדונים העשירים ובכספי הנפט. הוא רוצה, אבל הוא לא יכול.
בדיוק כמו בפברואר 1986, מילאן זועקת לשינוי. היא הגיעה למבוי סתום והיא זקוקה למישהו שיכוון אותה ויחזיר אותה למסלול. גם ברלוסקוני הבין את זה והחליט לוותר על היצירה הגדולה ביותר שלו לטובת קבוצת הרכישה הסינית שהתחייבה להחזיר את מילאן לצמרת הכדורגל.
דור האוהדים שגדל על 'גראנדה מילאן' שיצר ברלוסקוני ממתין בשקיקה לכניסתם של הבעלים החדשים, אבל גם מבכה את העזיבה של הנשיא הנצחי. זה צעד מתבקש, אבל גם כזה שישאיר צלקת בלבבות האוהדים. כי ברלוסקוני, על כל מגרעותיו, הוא האיש שמזוהה עם מילאן יותר מכל והאדם הראשון שהאמין שהקבוצה שהוא הוציא מהבוץ, יכולה להפוך לסינדרלה. היום, 31 שנים אחרי שהאגדה הפכה למציאות, נותר רק דבר אחד לומר: גראציה פרזידנטה!
נפרד כמנצח (getty)