טוטאל פוטבולר: קרויף, יצירת מופת בגודל טבעי

יוהאן קרויף יהיה לנצח המונה ליזה של הכדורגל. את תמונתו אפשר איפוא להציב בלובר בפאריס או בכל מוזיאון יוקרתי אחר בעולם מבלי שאיש יוכל להניד עפעף של ספק. אם הכדורגל הוא תרבות – והוא ועוד איך תרבות – הרי שקרויף הוא אחד מיצירות המופת הגדולות שלו. אם מיכאלאנג'לו וליאונרדו דה וינצ'י היו חיים במאה ה-20, הם היו מעריצים אותו כמו שהוא העריץ אותם. פבלו פיקאסו, שמת ב-1973 בצרפת, אמר על קרויף שהוא "גאון בתחומו". It takes one to know one.

אם רינוס מיכלס היה האיש שהביא אל כר הדשא את המצאת מעדן המאה, הטוטאל פוטבול, אם הולנד היתה זו שהראתה לעולם איך אפשר להפוך 22 גברים שדולקים אחרי כדור לאמנות, הרי שיוהאן קרויף היה הציר, נקודת המשען, של המהפכה הקסומה. הטוטאל פוטבולר – הכדורגלן הראשון שבתכונותיו האציליות לא היה הבדל בין אופה ליפה. האלגנטיות עימה חילק מסירה, עבר שחקן יריב, כבש שער מרהיב – היתה שם, לראות ולהתענג, גם בתיקול וניסיון חילוץ כדור.

יוהאן קרויף אחראי במידה רבה לאהבה הצברית לכל מה שהוא הולנדי. הרומן הישראלי הסוער הזה לא יכול היה להתקיים ללא השפעתו המגנטית הנצחית של מספר 14. כבודה של אנה פרנק מונח במקומה, אבל היא לא מתקרבת למקום הראשון בטבלה. קרויף היה המנהיג והדמות המפוארת והמפארת של תהילה אוראנג'ית סוחפת, ראוותנית ונעדרת רסן בישראל של שנות ה-70. נדמה לי שכאשר ניסו מדי פעם היסטוריונים ואנתרופולוגים לפוגג מיתוס ולהניף אצבע מאשימה כלפי התנהגויות הולנדיות כלפי יהודים בזמן מחה"ע השנייה, הם נתקלו בחומה בצורה של זיקה, שלא איפשרה בדל כירסום באהדה/כימיה/הערצה להולנד ולכל מה שהיא מייצגת. קרויף, נבחרתו, השראתו ומורשתו תרמו לכך חלק מהותי ומרשים.

שאנחנו חיים בעידן שונה לחלוטין, מתקדם להפליא, של הכפר הגלובלי. אולי ההשוואה בין אז להיום היא בלתי אפשרית. ובכל זאת, דומני שגלי האהדה והחיבור של הרחוב הישראלי לנבחרת הולנד 1974, תמימות הדעים סביב גמר גביע העולם במינכן, והעצב הכבד שנפל על היישוב כאן עם הפסדם הדרמטי של קרויף, נייסקנס וחבורתם – לא שבו מאז ולא ישוו עוד לדבר. נכון שזהות היריבה, מערב גרמניה, תרמה אף היא לתהליך ההאללה (מלשון אליל) ואפילו האלהה של הולנד במחוזותינו. אבל סוג התמיכה הזה זה היה שייך יותר לישראלי הממוצע, זה שלא היה ממש מחובר באבריו ובגידיו לספורט ולכדורגל. לעומתם, אלו שידעו לדקלם את ההרכב של הולנד מתוך שינה, חיו, בעטו ושחזרו כל מהלך על יצועם, או שפשוט התיישבו מול מקלט (כך קראו לו אז) הטלוויזיה לחזות בעילוי קרויף -  אלו פשוט המתינו שמלכת היופי שלהם תהיה גם מיס יוניברס, ללא קשר למתחרות.

יוהאן קרויף חנך את הגמר הזה כמלך העולם. הוא הוכשל והעניק להולנד פנדל שיוהאן אחר, נייסקנס, הפך ל-0:1 כבר בדקה השנייה. אבל החלום שנפתח עם כל כך הרבה ורוד (וכתום), הפך סיוט כשמערב גרמניה הפכה את הקערה על פיה. אני זוכר שעל המועדון של קיבוץ כפר החורש, בו התאספנו לחזות במשחק, השתלטה דממה מעיקה. אווירת דגל בחצי התורן.

בפברואר 77 ערכתי תיקון אבל פרטי. הולנד הגיעה בפברואר לוומבלי למפגש רעים נגד אנגליה. קרויף היה בהרכב. קרויף שיחק 90 דקות. לצד נייסקנס, רוב רנסנברינק, רודי קרול, יאן פטרס,  ווילי ואן דר קרקהוף, וים סורביר ועוד כמה ששמותיהם חקוקים פחות בזכרוני. הולנד ניצחה 0:2. פטרס כבש את שני השערים. אבל קרויף היה MAJESTIC. מלכותי. שמיימי. מורם מעם. הוא ליהטט בין גבעולי הדשא הלונדוניים כמו רודולף נורייב על בימת הריקודים, מחולל בקצב ובתנועה ומחולל פלאים. הוא היה איש המשחק. שנים הערצתי מרחוק, אבל כאן, מקרוב, בצעידה לתחנת הרכבת התחתית, נחתה עלי ההכרה: הוא האיש שהמציא את המשחק. לפחות את זה שאני רוצה לראות ולחוות. מאז ועד עולם.