בזמן שסיפור סוף הרומן של ליאו מסי עם ברצלונה פותח כל מהדורת חדשות ברחבי העולם, גם בארגנטינה הפרעוש מכלה את זמן האוויר של כל תוכניות הספורט והאקטואליה.
בארגנטינה 5 ערוצי טלוויזיה פתוחים, 5 ערוצי חדשות 24/7 (סטייל CNN) , עשרות ערוצי ספורט וחדשות ספורט, שמשדרות ללא הפסקה. תנסו לתאר מצב ש"מגרש פתוח" משודר ב-10 ערוצים במקביל, כל היום ובלופים. ועוד לא אמרנו מילה על רדיו ואינטרנט, רשות חברתיות ועוד...
מסי פשוט נמצא בכל הכותרות.
אי אפשר לדבר על ארגנטינה מבלי להגיד מילה על הקורונה, בארגנטינה (ליצר דיוק, בבואנוס איירס) חווים את הסגר הארוך ביותר בעולם כרגע. מאז חודש מרץ, הכל שם עמד מלכת. אין כדורגל, במדינת הכדורגל. אין חיי חברה ותרבות, באחת מבירות התרבות העולמית. מה יש? הרבה מאוד זמן למלא את המסך בדיבורים, הרבה דיבורים. והנה הגיע מסי ....
מסי, למרבה הפלא של רוב עולם הכדורגל העולמי, הינו דמות מאוד שנויה במחלוקת בארגנטינה. השחקן הנערץ ביותר בעולם, אליל בספרד, מושא לסגידה במזרח הרחוק, מכובד אפילו אצל יריביו הגדולים ביותר במדריד, לא ממש "בא טוב" לחלק גדול מהארגנטינאים. מאז ומעולם, חלקם ראו בו זר. אחד שלא גדל אצלנו. אחד שלא מהעם. אפשר לומר שמסי מצליח היכן שרבים כל כך נכשלו, הוא מאחד את אוהדי בוקה ג'וניורס וריבר פלייט. לא אלו ולא אלו מתים עליו.
למה? למה מסי מייצר כזה אנטגוניזם בארגנטינה? המדינה שלו, הארץ בה נולד, החולצה אותה תמיד ייחל ללבוש?
בארגנטינה, האוהד הממוצע יגיד לך פשוט מאוד, כי הוא "לא משלנו". הוא לא מהעם, הוא לא בא מלמטה. הוא לא כמו קרליטוס טבס, חואן רומן ריקלמה או כמובן דייגו ארמנדו מראדונה האגדי. הוא לא שיחק במדי הקבוצות המקומיות, הוא לא התלכלך בבוץ של הכדורגל הארגנטינאי, הוא לא קושש עשבים בפינות הנידחות של המדינה. הוא גדל בברצלונה. אין לא תואר עם הנבחרת, ההישגים שלו תמיד היו עם החולצה הלא נכונה.
וכשהעם חצוי, שחקן אחד, או פוליטיקאי, או כל דמות, מחלקת את המחנות בצורה כל כך ברורה, שמה שנשאר לנו זה שונאים ואוהבים, ויכוח לוהט באמצע, שברוב המקרים לא יהיה אובייקטיבי, אלא צהוב..... מאוד צהוב.
ובחזרה לפתיחה, תנסו לתאר לעצמכם, 24 שעות ביממה, טובי הפרשנים, נטולי העבודה והעניין (כי אין כדורגל) מכלים את זמנם ואת זמן המסך הניתן להם, רק בשאלה : מסי למה ולאן?
השונאים מדברים על בגידה כמובן, בגידה במועדון שנתן לו במה, כסף, טיפולים ועוד... המצדדים בפרעוש אומרים שהוא נתן את כל כולו לברצלונה וזאת לא ידעה לנצל את מיטב השנים שלו עם צוות מסייע ומתאים. השונאים יזכירו לנו שבדיוק ככה נראה מסי בנבחרת ושגם כאן לאחר טורניר גדול וכישלון נוסף, הוא ביקש לפרוש ועזב בטריקת דלת, רק בשביל לחזור מספר חודשים מאוחר יותר. סוג של תחזיקו אותי.
אוהביו, מציגים שוב ושוב את כל שעריו, כל המהלכים וכל הסטטיסטיקות והמספרים הבומבסטיים של אחד מהשחקנים הטובים בהיסטוריה, אם לא הגדול ביותר. וכך נמשך המחול הזה יום וליל כאשר מאוד קשה למצוא צד אובייקטיבי בכל הסיפור ובכל הפרשנות.
אבל מסי נשאר מסי, ממעיט בראיונות לתקשורת הארנטינאית, נותן לכולם דבר בשמו, בשם משפחתו ולאן פניו מועדות. עם כל הכבוד לכל הפרשנים, שחקני העבר, חברי הילדות, וכל הדמויות שממלאות את אמצעי התקשורת והמדיה בארגנטינה, לאף אחד אין מושג, מה באמת עובר לפרעוש בראש.
הגדיל לעשות אחד מגדולי השדרנים בארגנטינה, כאשר בחוות דעת אישית, העלה פוסט אשר ריגש עם שלם ואמר : "לא משנה מה תעשה פרעוש, אני חייב לך תודה..... תודה על כל הכדורגל, על רגעי אושר אמיתיים, דמעות אשר הציפו שוב ושוב את עיני, קסם אשר לא רואים בחיי היום יום.... תודה".
בדיוק כמו הטנגו: ככה בימים אלו מסי נראה ונשמע, עצוב כמו הטנגו. הטנגו הארגנטינאי, זה שבוכה ושופך נוסטלגיה, זה שמתנגן לו אט אט ברקע, צעד קדימה צעד אחורה, שוב קדימה ושוב אחורה. מסי כמו הטנגו מטלטל את רגשות הארגנטינאים, מציף ומצית שוב ושוב את ללבות האוהדים. שונאים ואוהבים, מחבקים או מקללים, אבל לא יכולים להישאר אדישים.
ואם בכל זאת נקשיב לפרשנים הרי שבימים הקרובים נדע לאן פניו של ליאו, לכסף הגדול של אנגליה, למפגש מחודש עם פפ גוארדיולה ועם חברו הטוב סרחיו אגוארו, או שמה לחיבוק האוהב של ניימאר ופריז, יש הרבה הקושרים את מסי לאתגר חדש ולקשיחות האיטלקית, קשה לנחש.
בארגנטינה צצות כל יום תמונות חדשות של מסי לובש בילדותו חולצות של קבוצות כדורגל. אוהדי אינדפנדיאנטה נשבעים שהוא היה אוהד שלהם שהיה קטן, אוהדי ריבר פלייט מזכירים בגאווה שמסי לא חגג את השערים מולם באליפות העולם למועדונים ושהפרעוש כבר התבטא באהבתו לקבוצה. ואי שם ברוסריו כל אוהדי ניולס אולד בויז, קבוצתו של מסי בילדותו, מחכים לו שיחזור הביתה.
לאן שלא יילך, אחריו כמו עדר, עולם הכדורגל ימשיך לעקוב, קדימה ואחורה, ימין ושמאל, כמו הטנגו.