הסיפור של ריכרד קוהן לא טראגי. לא יהיה כאן סוף עצוב. ההפך הוא הנכון. זהו סיפורו של יהודי שעשה מסלול קריירה בלתי יאמן, נגע בפסגות הגבוהות ביותר של הכדורגל והפך לחלק אינטגרלי מצמיחתם של כמה מהמועדונים המפוארים ביותר בהיסטוריה של הענף. ואת כל זאת הוא עשה באחת התקופות המורכבות ביותר שחוותה האנושות אי פעם.
קוהן נולד בווינה בשנת 1888, וכבר בצעירותו ידע שכל חייו יוקדשו למשחק שהוא אוהב יותר מכל - כדורגל. קריירת המשחק שלו היתה לא רעה, כשבשיאו אף רשם שבע הופעות במדי נבחרת אוסטריה. אך ההצלחה הגדולה בחייו של כהן הגיעה דווקא כמאמן.
הקבוצה הראשונה שזכה לאמן היתה הרטה ברלין בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אך הפריצה הגדולה שלו דווקא במקום צנוע יותר - פירסט וינה. עם הקבוצה האוסטרית, שמייצגת את עיר הולדתו, הדריך כהן במשחק ראווה מול ברצלונה הגדולה, אותו ניצחה החבורה מווינה. הקטאלונים כל כך התרשמו, שהם מינו את מאמן היריבה.
קוהן, המכונה גם דומבי (הוד רוממותו) זכה עם ברצלונה באליפות קטאלוניה ובגביע המלך. הוא היה אחראי, בין היתר, על נושא טיפוח הצעירים, במה שהפך אותו לאחד מהאבות המייסדים של מחלקת הנוער המפוארת של בארסה.
קוהן במהלך תקופתו כמאמן באיירן (getty)
אחרי שנה אחת ושני תארים בקטאלוניה, המשיך קוהן לוורשה ומשם למינכן, לא באיירן, 1860. ושם, לראשונה בחייו, נאלץ להתמודד לראשונה עם האויב הנאצי. ב-1930, שנתיים אחרי שהצטרף למועדון, הפך בטחונו האישי של המאמן לשיקול העיקרי.
הוא עזב את המועדון במקביל לעלייתה של המפלגה הנאצית, ובדיוק כשפריץ איבנבוך, שלקח חלק בפוטץ' במינכן יחד עם אדולף היטלר, וסבסטיאן גלייקסנר שהיה חבר SA, החלו להשתלט על המועדון. השניים, נאצים נלהבים, נהגו להגיע לבושים במדי צבא גרמניה לפגישות ההנהלה. עבור קוהן, זה היה יותר מדי.
וב-1931, נראה כי הקארמה שיחקה לטובתו במועדונו החדש, היריבה העירונית והמוצלחת יותר של מינכן 1860, באיירן מינכן. ההתקדמות שלו היתה מטאורית. הוא הפך לאחת הדמויות המרכזיות במועדון ושימש כמעסה, מנכ"ל, מאמן כושר ומאמן. הוא היה הראשון אי פעם בבאיירן מינכן שהיה אחראי על נסיעות הקבוצה, על תזונת השחקנים ותכנון האימונים חודשים קדימה.
וב-1932, עם הרפרטואר המדהים הזה, הוא סחף את באיירן מינכן לאליפות הראשונה שלה אי פעם. רק כדי להמחיש עד כמה ההישג הזה היה מרשים, את האליפות הבאה שלהם ישיגו הבווארים רק 36 שנים מאוחר יותר.
קוהן היה ממקימי מחלקת הנוער של ברצלונה (getty)
סגנון האימון שלו נחשב לחדשני, ולכן החיבור עם באיירן היה טבעי. זיגמונד הרינגר, שחקן נבחרת גרמניה לשעבר ששיחק עימה במונדיאל 1934 סיפר עליו: "תמיד רצינו לשחק התקפי. איתו למדנו המון, כמו כיצד להתמקם נכון על המגרש כדי להתקיף טוב יותר".
קוהן האמין בשלב מאוד מוקדם של הענף שיש להפוך אותו למקצועני: "זה הכרחי לייצר מצבים מורכבים באימונים שיאפשרו לנו להיות ערוכים למשחק". בעבר קבוצות נהגו להתאמן פעמיים בשבוע, למשך שעה. כהן לא האמין בזה. "70-80 שעות אימון בשנה זה מעט מדי כדי להשתפר. זה תלוי במאמן. מעבר לעבודה הפיזית, חייבים לעבוד על הצד הטכני", הסביר. הטוטאליות שלו לא התבטאה רק באימונים, אלא גם בחייו האישיים. מספרים עליו כי במהלך כהונותיו של בבאיירן ובבארסה, נהג לישון באיצטדיונים של קבוצותיו.
באופן לא מפתיע, קוהן המשיך והתקדם בסולם הדרגות, הפך למנהל המקצועי ומינה תחתיו מאמן יהודי נוסף בשם אוטו אלברט. בניגוד לקוהן, גורלו של אלברט היה טראגי, והוא נרצח על ידי הנאצים בגטו קובנה ב-1941. כהן, שהיה בעל קשרים טובים ברחבי היבשת, ברח לשווייץ כבר ב-1934, שם זכה למקלט ואימן את גרסהופרס.
לימים, המשיך לקדנציה שניה ופחות מוצלחת בברצלונה. לאחר מכן הגיע לפיינורד, שם זכה באליפות הולנד בעונות 1935/36 וב-1937/38. הוא שימש שם כמאמן, מאמן כושר והיה ידוע כאחד שמכין "שיקויים" מיוחדים שעזרו לרפא שחקנים. הוא כונה על ידי ההולנדים בתור "הדוקטור". עם פרוץ מלחמת העולם ה-2 ב-1939, הפסיק קוהן לאמן את המועדון, ושב אליו 12 שנים מאוחר יותר. הוא נפטר בשיבה טובה ב-1963, כשבאמתחתו כניסה לספרי ההיסטוריה של מועדוני פאר כמו ברצלונה, באיירן מינכן ופיינורד.
זהו סיפורו אחד המאמנים היהודיים המשפיעים ביותר בכל הזמנים, וכזה שעשה זאת בצל אחת התקופות השחורות בהיסטוריה האנושית.