טעות היסטורית: ספרד היתה גדולה, אנחנו בחרנו רק לבקר

במקום להחמיא לנבחרת שלא היתה כמוה מעולם, נתפסנו דווקא לשיטה נטולת החלוץ וקראנו לה משעממת. אחרי תואר שלישי ברציפות, כנראה שגם לאלופה הענקית הזו מגיעה התנצלות

גיא רז 25.09.12 - 12:27

במקום להחמיא, עקצנו (gettyimages)

למרבה המזל, בסוף היא לא השאירה לנו ברירה. אם רצינו או לא, כולנו שיבחנו, היללנו ופיארנו אותה על ההישג הכביר ביותר שידעה נבחרת כלשהי בטורנירים בינלאומיים מאז ומעולם. רק שבדרך לשם אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי והחמצנו בענק את הזכות להתפעל מההיסטוריה שהתרחשה לנגד עינינו. אחרי שלושה שבועות של הכפשות היא צירפה לארון התארים החדש גם את יורו 2012. אף אחד לא נפל מהכיסא. זה היה כל כך צפוי. לא פלא שנכנסו בה, מי הרי אוהב שמגלים לו את הסוף? ביום הכיפורים הזה יש לא מעט מומחי כדורגל ומעצבי דעת קהל שחייבים לבקש סליחה מהנבחרת הגדולה בעולם - ספרד.

ביורו 2008 התרגשנו איתה כשהסירה את תווית הלוזרית. שנתיים אחר כך היא הפכה לאלופת העולם. 0:1 פה, 0:1 שם אבל אף אחד לא העז להתייחס לניצחונותיה "כדחוקים". כולנו ידועים שככה זה בטורנירי נבחרות. אין מרווח לטעויות, זוכרים רק את השורה התחתונה ואף שייח' קטארי לא מזרים מיליונים לחיזוק הסגל. נלחמים רק עם מה שנתנו הגנים וזה מה שהופך את טעם הניצחון למתוק כל כך.

רק שהקיץ הזה, כשהגיעה כפייבוריטית הגדולה לאליפות אירופה בפולין ואוקראינה, את כל חוקי הברזל האלה העדפנו לשכוח. ציפינו ממנה גם לבדר אותנו, ולא פחות מכך - נמאס לנו משלטון היחיד הכל כך ברור של צ'אבי, אינייסטה, קסיאס וכל השאר. כל חובב אנדרדוג מכיר את תחושת הסיפוק כאשר המלך מנושל מכיסאו. הפעם "לה רוחה" תפסה את המשבצת.

גרמניה ואיטליה, שתי נבחרות שלאורך ההיסטוריה צבעו באפור כל כך הרבה טורנירים (לצד זכיות רבות), הפכו לפתע לחביבות הקהל ונחשבו למושיעות מפניהם של "הרודנים" הספרדים. בתסריט שרקמנו לעצמנו התהפכו היוצרות לחלוטין. מי היה מאמין לזה לפני ארבע שנים.אבל בזמן שכולם ציפו לקונצרטים, ויסנטה דל בוסקה ידע מה יש לו ביד או ליתר דיוק מה אין לו. כעסו עליו שהוא משחק בלי חלוץ, אבל התעלמו מהעובדה שערב היורו פשוט לא היה לו על מי לסמוך. אז הוא פנה למה שהקבוצה שלו עושה טוב מכולן ומיקסם את הנעת הכדור עם קשר נוסף. זה לא תמיד היה קל לצפייה, לעיתים אפילו מתסכל, אך גביע שלישי ברציפות? יש. אנחנו אולי היללנו את יואכים לאב וצ'זארה פראנדלי, אבל לא ראינו שמי שמרוויח את כל הקופה עם שינוי מהפכני בעולם שמרני (נבחרת שמשחקת בלי חלוץ?!) היה האיש החביב מסלמנקה.

אחרי שרטנו שהיא משעממת, בכו שהיא מתבנקרת וקיבלו כמובנת מאליה את העליונות המוחלטת, הפינאלה הכל כך חד משמעי כבר הצליף בכל המבקרים. ב-1 ביולי העיניים נפקחו לרווחה כשהחיילים של דל בוסקה (שלא שינה כלום בשיטה) הראו כמה הם מוכשרים, כמה הם עדיפים על פני כל השאר ונכנסו להיסטוריה עם 0:4 מהדהד בגמר על איטליה. הנבחרת הטובה בכל הזמנים? יכול מאוד להיות. עכשיו, למישהו באמת מזיז אם היא שיחקה עם חלוץ?