ליגות הכדורגל של אירופה יצאו לדרך אי שם באוגוסט, אבל כבר עכשיו אפשר להתחיל ולסמן את המועדונים שבהיעדר מונח אחר, פשוט יצאו פראיירים. בתכלס, בכל עונה יש את זאת ששילמה סכום דמיוני על שחקן שאמור היה לככב, אבל בסוף קיבלה ממנו יבול דל במקרה הטוב, או חשבון הוצאות רפואי במקרה הרע.
אז הנה כמה דוגמאות זכורות במיוחד שמוכיחות שגם מועדוני הכדורגל הגדולים והמנוסים בעולם – נו, אמרנו כבר – פשוט יוצאים פראיירים.
הו קארול
ליברפול של ימינו נחשבת לקבוצה שהיא בערך ההיפך הגמור מפראיירית. נכון, את האליפות המקומית בשנה שעברה היא הפסידה למרות שהובילה את הטבלה לאורך רוב העונה, אבל כשאתה נלחם נגד ענקית חסרת מעצורים (כלכליים ובכלל) כמו מנצ'סטר סיטי, גם מקום שני לא יכול להיחשב כישלון ענק. אבל את המקום בטבלה שלנו היא חייבת למהלך שביצעה בינואר 2011. אנדי קארול היה לא יותר מחלוץ מבטיח, אבל 35 מיליון הפאונד שליברפול שילמה עליו לניוקאסל כבר הפכו אותו לכדורגלן הבריטי היקר ביותר עד אז. היבול שלו אצל האדומים, כבר היה הרבה פחות היסטורי ומרשים. 6 שערים בשנה וחצי הספיקו כדי שליברפול תשאיל אותו לווסטאהם, ותנסה לשכוח את הפרק המביך הזה כמה שיותר מהר.
ספרדי נפול
בתחילת שנות האלפיים נחשב גאיסקה מנדייטה לאחד הכדורגלנים המבטיחים בעולם. הקשר הספרדי לא הפסיק לכבוש במדי ולנסיה, מה ששכנע את לאציו האיטלקית לשלם עליו לא פחות מ-47.7 מיליון יורו (סכום שעד היום נחשב גבוה מאוד ביחס לקבוצה מסדר הגודל הזה). הבעיה היתה שגאיסקה לא הצליח להביא לאיטליה את האנרגיות המפורסמות שלו (ולא את חוש הכיבוש), כך שאחרי עונה שחונה אחת בלבד חזר לספרד, בעוד שלאציו נותרה עם ההישג המפוקפק של מקום ברשימת הפראייריות הגדולות ביותר אי פעם.
פרק שעדיף לשכוח. קארול בליברפול (getty)
אל תבכי (על הכסף) בשבילי ארגנטינה
חואן סבסטיאן ורון נחשב עד היום לאחד הכדורגלנים הארגנטינאיים הכי טובים אי פעם, ואנחנו מדברים כאן על מדינה שענף הייצור הבולט שלו הוא אשפי כדורגל, כן? כנראה שעל זה הסתמכו המנהלים במנצ'סטר יונייטד, כשהחליטו ב-2001 לשלם לא פחות מ-24 מיליון פאונד כדי להנחית אצלם את האיש, שעד אז זהר בשמי הליגה האיטלקית. רק שבפרמייר ליג זה לא ממש עבד. ורון תרם רק 7 שערים ב-51 הופעות ליגה במדי השדים האדומים, ואחרי עוד קדנציה קצרצרה ומשמימה גם בצ'לסי – חזר לאיטליה. כמעט מיותר לציין ששם הקסם חזר לעבוד, מה שרק העצים את אצל פרגוסון והחברים במנצ'סטר את התחושה המבאסת של לצאת פראייר.
פדיחה לעולם חוזרת
אומרים שהדבר היחידי שטוב בלצאת פראייר זה שלומדים מזה. ובכן, כשזה מגיע למנצ'סטר יונייטד, הקטע של ללמוד מזה לא ממש תופס. כי בשנת 2014 האדומים שוב החתימו כדורגל ארגנטיני שהיה מדהים בכל מקום אחר שבו שיחק לפני (או אחרי) רק כדי להפסיד טונות של כסף ולהרוויח די הרבה מבוכה. אנחל די מאריה עלה למנצ'סטר 59.7 מיליון פאונד, אבל החזיר רק 3 שערים ב-27 משחקי ליגה, לפני שעבר לככב בפאריס סאן ז'רמן. בסיומה של אותה עונה הטלגרף הבריטי דירג אותו במקום הראשון במצעד ההחתמות הגרועות של עונת 2014/2015.
פראיירים לא מתים. הם מחלקים מתנות
לפעמים מספיקים 2 משפטים לא ארוכים כדי להבין מה זה לצאת פראייר בכדורגל. נגיד, שני המשפטים האלה: בחודש יוני 2009 שילמה ריאל מדריד 68 מיליון יורו כדי להחתים את הברזילאי קאקה על חוזה לשש שנים במועדון. בספטמבר 2013 – אחרי שנים בהן כיכב בעיקר במרפאה של המועדון - היא שחררה אותו למילאן האיטלקית. בחינם.
אוקיי, תראו. זה שגם הגדולים ביותר יוצאים לפעמים פראיירים, לא אומר שגם אתם חייבים. לפחות לא איפה שאפשר בקלות לצאת בדיוק ההיפך. קחו לדוגמה את ביטוח המשכנתא שלכם. הרי היום אפשר בקלות לתת למומחים לערוך עבורנו את ההשוואה בין כל התנאים המוצעים, כדי שנוכל לקבל את אותה הפוליסה שכבר יש לנו – רק במחיר משתלם הרבה יותר. בלי לטבוע בטופסולוגיה, בלי לתזז בין הגופים השונים, ובלי כאבי ראש מיותרים. במילים אחרות, עכשיו, יותר מתמיד, באמת שאין שום סיבה לצאת פראייר.