"בארסה לא הצילה את מסי. לי יש חלק בזה, זאת גאווה"

בלעדי: מסע ערוץ הספורט בארגנטינה מתקן עיוות היסטורי? הדוקטור, הסבא ("תמיד אמרתי שיהיה הטוב בעולם, וכולם אמרו 'זה הסבא, מה הוא כבר יגיד'") והמאמן שגידל את מסי ("לא לימדתי אותו כלום") עם זווית מיוחדת לסיפור חייו של הכוכב הכי גדול בעולם

ארבל עשת, ארגנטינה  16.03.16 - 14:15

תגיות: אלופות

תחילת כתבה

אם מישהו עוד היה צריך הוכחה לכך שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון, הגענו לביתו של סבא של ליונל מסי, רק כדי לגלות שהוא גר ברחוב "מדינת ישראל". הסב גר ברחוב על שם המדינה שמאוהבת בנכד. בהוליווד, לא היו כותבים זאת טוב יותר. אנטוניו קוצ'יטיני לא מרבה להתראיין, אבל כשהוא פותח את הפה אי אפשר להישאר אדישים. בכל זאת, מדובר בסבא של הכדורגלן הכי טוב בעולם, בטח כיום, כנראה שאי פעם.

בראיון בלעדי לערוץ הספורט, כחלק ממסעו של ארבל עשת בדרום אמריקה, מספר אנטוניו על תחילת דרכו של מסי, איך נכדו הקטן כדרר בדרכי עפר, וגם אז, כמו היום, אף אחד לא הצליח לעצור אותו. "מזמן לא ראיתי אותו", פתח הסב את דבריו וחזר לראשית דרכו: "אני זוכר הכל. הוא היה משחק כאן, הרחוב היה עפר ולא סלול ואף אחד לא היה מצליח לעצור אותו. כבר בגיל צעיר הוא היה משחק ככה".

רגע, אף אחד לא היה מצליח לתפוס אותו כשהיה ילד?
"זה היה מדהים. הבעיה הייתה שהוא לא גדל, הוא היה יותר רחב מאשר גבוה. קטן מאוד. בברצלונה עשו לו את הטיפול ותוך חודשיים הוא התפתח. הוא לא נהיה ענק, אבל יש לו גוף מפותח".

כאן, נכנסת לתמונה דמות נוספת – הדוקטור שטיפל במסי. הוא, לעומת סבא אנטוניו, לא ממש נותן קרדיט לבארסה. "הם לא הצילו אותו. נקודה."בין 75 ל-80 אחוז מהטיפול של ליאו נעשה בארגנטינה. לא נראה לי שמי שדאג לשלב האחרון של הטיפול, שלא היה מעבר ל-20 אחוז מהטיפול הציל אותו", מסביר דייגו שוורצשטיין, שטיפל במסי בתחילת הדרך.

"בפעם הראשונה שראיתי את ליונל, הוא הגיע מניואל'ס. באותה תקופה עבדתי בשיתוף פעולה עם המערך הרפואי של המועדון. וכשהרופא המטפל היה זקוק להתייעצות עם אנדוקרינולוג, הוא היה מתייעץ איתי. ליונל היה אחד המקרים האלה. הם ביקשו לבדוק על התפתחותו של ילד כישרוני מאוד אבל קטן מאוד. הם אמרו לי 'יש לנו ילד שהוא הכי טוב במחלקת הנוער, אבל קטן מדי, צריך לבדוק את האפשרות לעזור לו להתפתח'", המשיך לספר הרופא פרטים מעברו של הפרעוש: "היה לו מחסור בהורמונים שתוקן לאחר איתורו ומאז החל להתפתח בצורה רגילה".

אלמלא לקח את התוספת, מה היה קורה?
"היום הוא היה נמוך יותר וקטן יותר, כפי שקורה לאנשים עם מחסור בהורמון גדילה. המחלה הזאת גורמת להאטה בהתפתחות בצורה הרמונית, התוצאה היא אנשים נמוכים. אלמלא קיבל את הטיפול, הוא היה סובל מבעיות בהתפתחותו והיום היה נמוך בהרבה".

שאתה רואה אותו עכשיו, מה אתה אומר?
"שגם לי יש חלק בזה. אני נהנה כשאני רואה אותו משחק, אני אוהב כדורגל וזה תענוג לראות את ליאו. הוא מאפשר לך ליהנות יותר מהכדורגל ואכן, אני מרגיש טיפת גאווה".

גאווה היא גם המילה שבה, אנטוניו, הסב, משתמש בה לעיתים קרובות במהלך הראיון. "אני מאוד גאה בו,  אוהבים אותו בכל מקום, בכל העולם, כי הוא לא מתרברב. הוא בחור פשוט ואהוב".

חשבת שהוא יהיה הטוב בעולם?
"תמיד היה לי אמון בו, מאז שהיה ילד. החברים היו צוחקים עליי. כולם מתו, לא נשאר אף אחד. אפילו אחי מת לפני חודשיים. הייתי אומר 'אנשים ידברו עליו' וכשהייתי מתרחק היו אומרים 'טוב, הוא הסבא, מה אתה מצפה שיגיד?'. סתמתי להם את הפה, ליונל סתם להם את הפה".

ולמרות זאת, אתה עדיין גר כאן ולא בבית גדול.
"טוב לי כאן, אני לא רוצה לעזוב. לאן אלך בשלב הזה? אשים תמיד רוצים להישאר בבתים שלהם. עכשיו צריכים לצבוע, לכן הבית נראה מוזנח. אבל יש לי כל מה שאני צריך. יש לי זיכרונות יפים מליונל כאן בשכונה. אתה יודע, מי שמכיר אותו, אומר שליאו דומה לסליה, אמא שלו, אבל גם אומרים שאני דומה לו. 'אתה זהה לו', ואני עונה: 'כן, בגלל האף'. הוא דומה לאמא שלו גם באופי, בצניעות. עכשיו עלה לה קצת השתן לראש מאז שהיא בברצלונה. היא מנהלת את העניינים, כי יש לה את כל הכסף של הנכד שלי. איתי אין בעיות. מביאים לי הכל, לא חסר לי כלום".

אותה צניעות, היא גם אחת התכונות שקיקה דומינגס, אחד ממאמניו הראשונים של מסי, זוכר מהכוכב הענק – שהיה כוכב מהרגע הראשון שבו נגע בכדור. "מסי? הוא היה מבקיע כשהיה יכול, אבל כשלא היה מסוגל הוא לא היה מתעקש להבקיע את כל השערים. אילו היה שם זאת למטרה, הוא היה מצליח, אבל הוא נהג לחלק בישולים רבים לחבריו. החברים שלו אהבו אותו כי כדורים רבים שהוא היה יכול להבקיע לבדו היה מוסר.

"אני תמיד אומר שלא הרווחתי אגורה בכדורגל, אבל אני עשיר בזיכרונות, בחזיונות, איש לא ייקח זאת ממני. אולי בזקנתי אאבד את זיכרוני, אבל לראות את ליאו משחק והדברים שנהג לעשות, הבעות פניו כשבמהלך מסוים היה משאיר שחקן אחד או שניים על הדשא והיה מבקיע, לפעמים הוא לא היה חוגג. זה שווה יותר מכסף. היו לו הבעות של "מה עשיתי?" כשהשפיל את היריבים יתר על המידה, אבל היה תענוג אמיתי לראות אותו. אנשים רבים היו באים לראות את הקבוצה כדי לראות את מסי. כפי שאנשים כיום משלמים כרטיס בברצלונה".

"היו באים אנשים שלא ידענו את איזה מועדון הם אוהדים. אנחנו מכירים לרוב את פניהם של ההורים, הסבים, קרובי המשפחה, אבל היו באים אנשים שהיו מסתובבים בשטח, וכשקבוצת ה-87 באה לשחק, האנשים האלה היו מגיעים. היינו תוהים 'האנשים האלה באים לראות את הבחור?'. והוא היה בן 9 או בן 10. מדהים. הזיכרונות טריים".

זכרונות וסיפורים, גם לסבא, גם לדוקטור וגם למאמן – יש ועוד יהיו. לא חסרים אנשים שינסו ל"גזור קופון" על הקריירה של הפרעוש, או לטעון לכך שהקרדיט מגיע להם. ועדיין, למרות שגידל אותו ואולי אפילו גילה אותו, לקיקה דומינגס חשוב להדגיש: "לא לימדתי את ליאו כלום. אם אקח קרדיט על הישג כלשהו של ליאו בחייו, זה רק על כך שהגשמתי את חלומו".