במשחק גברי כמו כדורגל, אנדראה פירלו היה עבור רבים סמל הגבריות. המראה המסוקס, הלוק ההיפסטרי, הפאסון הקשוח סטייל ג'נטלמן קלאסי מהסרטים. רק חסרה על המגרש חליפה שחורה ומשקפי שמש גדולות שיהפכו את הדמות למציאותית. הגבריות הדומיננטית הזו הגיעה לשיאה במונדיאל 2006, אבל לא מהכיוון שאתם חושבים.
פאביו קנאברו היה השחקן המצטיין של אלופת העולם ההיא, אבל פירלו היה המנוע. שיחק בכל המשחקים, כבש את השער הראשון, היה הבועט הראשון בפנדלים, בישל שלושה שערים, נבחר שלוש פעמים לאיש המשחק (כולל בחצי ובגמר!). רק שהרגע הכי "גברי" של "הגבר" המושלם, הגיע בצורה אחרת.
שניות לאחר הפנדל המוצלח של גרוסו שהעניק לאיטליה גביע עולמי, חגג פירלו את הזכייה כמו ילד שלא יודע את נפשו, מרים ידיים למעלה, לא יודע לאן לרוץ או את מי לחבק. כמעט בוכה.
"אין דבר נפלא יותר שיכול לקרות לך מלשחק בגמר מונדיאל", אמר בראיון לטלוויזיה, "הרגע הגדול ביותר הוא להגיע לאצטדיון ולראות כל כך הרבה אוהדים מאיטליה ומהעולם. אתה חש את התשוקה שלהם למשחק וזה כמעט מביא דמעות לעיניך". יותר מכל "הגבריות", הרגע ההוא סימל יותר מכל את פירלו השחקן. זה שהתנהל על המגרש ברגש, שנגע בכדור עם רגש ומסר ברגש. נתן את כל הרגש שבו למשחק ולאוהדים. מאהב איטלקי עבור כולנו.
אנדראה פירלו זכה כמעט בכל תואר אפשרי. הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית. ובכל תואר, היה משמעותי ומשפיע. אך יותר מכל, ייזכר כשחקן שהמציא מחדש את תפקיד עושה המשחק. פעם קראו לתפקיד הזה "פליימייקר", היום זה פשוט "שחקן שמשחק בתפקיד של פירלו". כשהברקוביצ'ים והריקלמות הלכו ונעלמו מהמגרשים, ופיזיות, עוצמה ומהירות הפכו להכרח, השחקנים להם המוח היה לחלק הדומיננטי בגוף, נאלצו למצוא לעצמם מקום חדש על המגרש.
ללקק את האצבעות (getty)
אצל האיטלקי מהירות מעולם לא הייתה חשובה. גם כשהחל את הקריירה בברשיה, כ-10 קלאסי מאחורי החלוץ, הוא בלט דווקא בנגיעה המתוחכמת, במסירה המופלאה, או בבעיטה המכריעה. מעמדה זו הוביל את איטליה עד גיל 21 לזכייה באליפות אירופה. זו הייתה נבחרת איטלקית טיפוסית, הגנתית, שקיבלה את הזוהר והיצירתיות מהמאסטרו באמצע. צמד בגמר (פנדל ובעיטה חופשית, כמובן) מול צ'כיה, קבלת תואר השחקן המצטיין בטורניר, הכובש המצטיין ותואר ראשון לנבחרת איטליה הצעירה.
אך פירלו לא התגלה לעולם בטורניר נבחרות צעירות. באיטליה כולם ידעו מי הוא עוד הרבה לפני, מהימים בברשיה כשערך את הופעת הבכורה בגיל 16 ויומיים וכשאינטר רכשה אותו לאחר מכן ב-1998. תחת רוי הודג'סון הוא לא התקדם (אפילו את שמו לא ידע להגות וקרא לו "פירלה") וחזר לברשיה בהשאלה.
שם, תחת קרלו מאצונה, זה קרה. רוברטו באג'יו שיחק מאחורי החלוצים והמאמן החליט להסיט את פירלו לעמדה אחורית יותר, לצד הקשר האחורי. לעמדה בה המהירות פחות חשובה, אך ראיית המשחק ויכולת המסירה הן קריטיות. החותמת הגיעה בדלה אלפי מול יובנטוס. פירלו, על קו האמצע, העביר כדור עומק גאוני מעל כל ההגנה, אל באג'יו שברח קדימה, הוריד את הכדור אל הדשא ובאותה תנועה גם עבר את השוער ואן דר סאר בדרך לשער.
לימים הגדיר באג'יו את השער הזה כיפה ביותר שלו בקריירה. בראייה היסטורית, ההחלטה של מאצונה שינתה את הכדורגל: ההצלחה של פירלו פתחה את הדלת לשחקנים כמו צ'אבי, פאברגס וטוני קרוס – שחקנים שעלולים היו ללכת לאיבוד, אך במקום זאת הפכו לחשובים ביותר על הדשא.
לקנות כרטיס בשבילו. פירלו (getty)
לאחר ההשאלה ובתום פרק אינטר, הגיע פירלו למילאן. שם, תחת קרלו אנצ'לוטי שהמשיך את הרעיון של מאצונה ושיחק עם פירלו כפליימייקר מאחור, נוצר החיבור החשוב ביותר בכדורגל האיטלקי בדור האחרון. ג'נארו גאטוסו, הגרזן מפרוגי'ה, העניק לפירלו את החופש לו היה זקוק. הוא שמר עליו, עשה את ההגנה באמצע ואפשר לו להתמקד בהתקפה. שלושה גמרים בליגת האלופות, שתי זכיות ואליפות עולם עם הנבחרת, הוכיחו כי מדובר באחד הצמדים המצליחים בהיסטוריה של המשחק.
אך כמו עם אינטר, גם מילאן ביצעה את הטעות הגדולה שלה עשור אחרי. לימים שני נשיאי הקבוצות המילאנזיות הודו, כל אחד בנפרד, שהטעות הגדולה ביותר שלהם הייתה השחרור של פירלו (מאסימו מוראטי מאינטר ואנדראה גליאני ממילאן). חוזהו לא הוארך, עט עם לוגו של המועדון סימנו לו את הדרך החוצה בברכת תודה ושלום. התחנה הבאה הייתה יובנטוס, שם בופון תיאר את רגשותיו בצניעות: "כשראיתי שהוא משחק אצלנו ידעתי: אלוהים קיים". זקן מדי בשביל מילאן, הוביל פירלו את יובה ל-4 אליפויות רצופות, כש-3 פעמים הוא שחקן השנה באיטליה, ולגמר ליגת האלופות. הוא החזיר את הגברת הזקנה לצמרת האירופית וירד מהמגרש בדמעות אחרי ההפסד במשחקו האחרון מול ברצלונה. שוב הרגש התפרץ, שוב כולם התרגשו יחד עמו.
אך שאלה אחת נותרה פתוחה – מדוע פירלו היה כה אהוב? מדוע הפך לקונצנזוס? אולי אפשר לענות על כך דרך מהלך מסמל לקריירה. אולי הבישול לגרוסו במסירה "עיוורת" בחצי הגמר ההיסטורי נגד גרמניה ב-2006, אולי הקרן המדויקת לראשו של מטארצי בגמר, הפננקה ברבע גמר היורו של 2012 מול אנגליה (משחק בו מסר לבדו יותר מסירות מדויקות מכל הקישור האנגלי יחדיו), הבעיטה החופשית שפגעה באינזאגי וקבעה 0:1 בגמר הצ'מפיונס של 2007, הבעיטה החופשית מול מכסיקו במשחקו ה-100 בנבחרת, או אולי בכלל השער מול פארמה במדי מילאן בבעיטה לחיבורים מ-40 מטר. ואולי זה בכלל כי היה האיש ששינה את תפקיד הפליימייקר בשנות ה-2000.
או שבעצם, זה בכלל לא הכדורגל. אולי העולם התאהב בכל מה שפירלו שידר וייצג. הפנים הקפואות והאדישות, הזקן שהחל לגדל ב-2012 והיה לסמל עבור דור היפסטרים שלם, האהבה ליין, הכרם שלו בברשיה, הצילומים עם כוס יין ביד. אולי בגלל שידע לדבר לדור הצעיר בשפתו וטען כי "הפלייסטיישן זו ההמצאה הכי גדולה מאז הגלגל" (הכתיר את המשחקים שלו בסוני מול אלסנדרו נסטה כ"קלאסיקו של ימינו"). וזו גם האוטוביוגרפיה שמלאה בתיאורים כנים ומרגשים על המשחק, כמו הרצון לפרוש אחרי ההפסד הטראגי לליברפול בגמר של 2005, כמו גם השנאה לדקות החימום לפני המשחק ובכלל – חוסר החיבה הכללי לריצה. ואולי, כל האהבה וכל הכישרון המופלא הזה שנגלה לעינינו כמעט שני עשורים, מסתכם במשפט אחד פשוט: "NO PIRLO, NO PARTY".
הטקסט הינו פרק מתוך הספר "אגדות דשא" על 50 הכדורגלנים הגדולים בדור האחרון, מאת שרון דוידוביץ' ואסף כהן. לתמיכה בפרויקט ורכישת הספר לחצו כאן
קריירה: ברשיה (1995-1998, 2001), אינטר (1998-2001), רג'ינה (1999-2000), מילאן (2001-2011), יובנטוס (2011-2015), ניו יורק סיטי (2015-2017)
מספרים: 756 הופעות בקבוצות, 73 שערים. 116 הופעות ו-13 שערים בנבחרת איטליה
הישגים: אליפות עולם (2006), ליגת האלופות (2003, 2007), 6 אליפויות איטליה (2004, 2011-2015), 2 גביע איטלקי (2003, 2015), אליפות העולם לקבוצות (2007), אליפות הסרייה ב' (1997), 3 פעמים שחקן השנה באיטליה (2012-2014), השחקן המצטיין של גמר המונדיאל (2006)
קונצנזוס בכל קבוצה שהיה (getty)