תשארו בחוץ: השיטה שגורמת למחלוקת באלופות

כניסת ה-VAR הביאה לבחינה מחודשת של שיטת שערי החוץ בליגת האלופות. אך למרות טענות המתנגדים, הנתונים מספרים סיפור אחר. או כפי שאמר פעם ווינסטון צ'רצ'יל על הדמוקרטיה: זו שיטת המשטר הגרועה ביותר, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום

דני פורת
דני פורת  08.05.19 - 13:35
תחילת כתבה

מקובל לחשוב שאופ"א היא גוף מונוליטי ואיננו חסיד של שינויים. זוהי נקודת הנחה שגויה, שכן בשנים האחרונות היינו עדים לארגון מחדש של מבנה תחרויות הנבחרות השונות, שינוי בשיטות הדירוג במפעלי הקבוצות ואפילו הקמה של מפעל חדש נמצאת באופק. היו גם שינויים בחוקה, כאשר גולת הכותרת היתה הכנסת ה-VAR לליגות השונות, ביניהן ליגת האלופות. כעת, אם להאמין לדיווחים השונים, קיימת מחשבה לבטל את שערי החוץ במפעלים האירופים.

לדידם של ראשי אופ"א, חוט מקשר עובר בין טכנולוגית הטלוויזיה המהפכנית ששינתה את האופן שבו אנחנו תופסים את המשחק לבין האפשרות של הוצאת שערי החוץ אל מחוץ לחוק. ה-VAR נתפס כשינוי חיובי שמשמעותו העיקרית היא להקל על השופטים ולהפוך את משחק הכדורגל להוגן יותר. ומה יותר צודק מביטול שערי החוץ, המקנים יתרון לקבוצה שהבקיעה יותר מחוץ למגרשה הביתי, גם אם בתום 180 דקות הושג שוויון בין הקבוצות? ובכן, הדברים הרבה יותר מורכבים ממה שהם נראים.

נתחיל מהתחלה. חוק שערי החוץ נכנס לתוקף עוד בשנת 1965 בגביע המחזיקות ז"ל. הלוגיקה שעמדה בפני קברניטי אופ"א, טרום עידן הכנסת הארכה ושימוש בדו קרב פנדלים, היתה להמנע ממפגש חוזר במפעלים האירופים במקרה של שוויון בתום שני המשחקים. ברור כי בימים ההם, היה הרבה יותר קשה לוגיסטית לקיים משחקים ובפרט למצוא ביומן תאריך פנוי לקיום מפגש שלישי. מחשבה נוספת באשר להכנסת המכשיר החדש היתה להמריץ את קבוצות החוץ להבקיע יותר שערים. שנתיים לאחר מכן, ההמצאה המהפכנית מצאה מקום גם בגביע האלופות ובהמשך התרחבה לשאר טורנירים חשובים ברחבי העולם.

לפני חודשיים, מגזין קיקר הגרמני דיווח כי הוועד הפועל של אופ"א התכנס ברומא כדי לקבל החלטה לבטל את שערי החוץ בטענה כי מדובר בחוק מיושן. בספטמבר הקודם, הקימה אופ"א פאנל של מאמני כדורגל בכירים דוגמת ז'וזה מוריניו, קרלו אנצ'לוטי, מסימיליאנו אלגרי ואחרים, על מנת להתפלסף בעניין. לפי הדיווחים השונים קיימת הסכמה רחבה הן של המאמנים והן של אופ"א בביטול החוק. "הם סבורים כי הרבה יותר קל להבקיע היום שערי חוץ מאשר בעבר", צוטט מנהל התחרויות של אופ"א, ג'ורג'יו מרקטי, אך עד עצם היום הזה לא נעשה שינוי בחוק השנוי במחלוקת.

תרשו לי להביע התנגדות נחרצת לביטול החוק. רק בחודש שעבר המוני בתי אב בישראל ובעלם הזדהו עם פפ גווארדיולה ומנצ'סטר סיטי שנפלו במלכודת שערי החוץ והודחו ע"י טוטנהאם בצורה הדרמטית והאכזרית ביותר בשלב רבע הגמר. דווקא המשחק באיתיחאד, שהסתיים ב-3:4 לטובת הסיטיזנס, הוכיח את נחיצותו של חוק שערי החוץ. הרי ההפסד לספרס במשחק הראשון (1:0) הכריח את סיטי להסתער על השער של הוגו לוריס בחמת זעם ממש מהרגע הראשון. אלופת אנגליה הגיעה למשחק בגישה שהיא חייבת להבקיע יותר משער אחד, היריבה ממול ידעה שאין היגיון להסתגר ברחבה שלה ויצאה קדימה כבר בפתיחה, בעידוד הבונוס שנקרא שער החוץ.

הטענה  המובאת כאן היא שהשיטה הנ"ל גורמת למשחקי הנוקאאוט להפוך לאטרקטיביים, תוססים ומלאי שערים. שכן אם נבטל את החוק, הרבה מאוד קבוצות עשויות לחשוש מפני משחקי החוץ ולא בטוח שייקחו סיכונים, כפי שהן נוטות לעשות היום. באופן אירוני, סיטי וטוטנהאם נפגשו בליגה באותו סוף שבוע למשחק מנומנם שהסתיים ב-0:1 ובלי שום זכר לרמת האינטנסיביות והלהט שעורר מפגש הגומלין שראינו במסגרת האירופית. אין זה מקרה שרק פעם אחת (!) בתולדות משחק נוקאאוט בליגת האלופות, שתי קבוצות, הגיעו לפנדלים אחרי 210 דקות מאופסות. למתעניינים, מדובר במפגש בין אתלטיקו מדריד לפ.ס.וו משמינית גמר ב-2016.

אנחנו חיים בעידן של שערים וחלק מהפופולאריות של ליגת האלופות נובעת כתוצאה של שיטת שערי החוץ, שהופכת כל מפגש כמעט לחגיגה עבור שחקני ההתקפה וזה בסופו של דבר מה שהציבור רוצה לראות. בואו נדבר במספרים: בשלוש העונות האחרונות של ליגת האלופות הובקעו בממוצע למשחק נוקאאוט למעלה משלושה שערים, ובכל אחת מהעונות הללו הממוצע בשלבים המאוחרים היה גבוה מהממוצע הכללי. כלומר יותר שערי נוקאאוט מאשר בשלב הבתים. דווקא משום שהפערים בשלבים המאוחרים של המפעל אמורים להיות קטנים יותר והמתח עולה – מדובר בבשורה אדירה לכדורגל.

חוק שערי החוץ עובד מצוין לא רק בתחום הכיבושים, אלא גם מכיוון שהוא עוזר להפחית את כמות ההארכות והפנדלים. אלה שני מונחים עתיקים גם כן שיש להישמר מהם כמה שיותר. הרי אם שיטת ההארכה היתה כל כך אטרקטיבית לצופה, אופ"א לא הייתה מכניסה את חוק החילוף הרביעי, ובעבר לא היינו שומעים על שער זהב/כסף. לא תופתעו לגלות שבחמש העונות האחרונות בליגת האלופות, פחות מ-6% מהמשחקים בשמינית, רבע וחצי הגמר נכנסו להארכה. האחוז היה מוכפל, אם היו מבטלים את שערי חוץ כבר ב-2014. גם כמות הנפגעות כתוצאה מהחוק היא יחסית מזערית - פחות מ-12 אחוז מהמשחקים.

דייגו סימאונה, מאמנה של אתלטיקו מדריד, טען לא מזמן כי דווקא הקבוצות שמארחות את המשחק השני בשלב הנוקאאוט נפגעות משיטת שערי החוץ. שכן, אם ההתמודדות נגררת להארכה, כל שער של קבוצת החוץ שווה פי שתיים מאשר שער לקבוצה המקומית. אבל אפשר גם להסתכל על הדברים במהופך - בלי שערי חוץ, נקבל כמות כפולה של הארכות ושם לקבוצה הביתית יהיה יתרון בן 30 דקות, יותר מהיריבה שאירחה את המשחק הראשון. לכן, מדוע שהגרלה אקראית תעניק יתרון כלשהו לקבוצה X על פני קבוצה Y?

ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם על הדמוקרטיה שהיא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום. בפרפראזה לדבריו, שיטת שערי החוץ נראית על פניו ארכאית וקצת מטופשת, אבל כשבוחנים אותה לאורך זמן מתקבלת תמונה ורודה: בזמנו שימשה כחלופה הפחות גרועה מבין האלטרנטיביות, אך עם השנים הפכה לשיטה הטובה ביותר שמעודדת כדורגל פתוח והתקפי וזה כל מה שחשוב לנו, לא?

הדפס