אנגלית שוטפת: היוצרות באירופה התהפכו

ארבע פיינליסטיות אנגליות בשני גמרים אירופיים זה מחזה נדיר, אבל איפה הכל התחיל? מהסכם הטלוויזיה היקר אי פעם שהציף את הליגה המזומנים ועד לאסטרטגיה הכלכלית של קבוצות הפאר. וגם: ההצלחה של טוטנהאם וליברפול מרמזת על הגמוניה עתידית ביבשת?

דני פורת
דני פורת  01.06.19 - 11:03
תחילת כתבה

הכדורגל חוזר הביתה. זו לא עוד סיסמא או שיר אירוני של אוהדי כדורגל אנגלים, אלא הלך רוח. השבוע הכל אנגלי שהחל ב-1:4 של צ'לסי על ארסנל בגמר הליגה האירופית בבאקו המקריחה ויסתיים בשבת כשליברפול וטוטנהאם שיעלו על כר הדשא במדריד שופעת השיער לגמר ליגת האלופות, ישלים ציון דרך היסטורי כאשר לראשונה בתולדות המפעלים האירופים כל ארבע הפיינליסטיות נמנות על אותה מדינה.

בשעה שהממשלה הבריטית נכשלת פעם אחר פעם בניסיון להעביר את הסכם הברקזיט שיוציא את בריטניה מהאיחוד האירופי, הנציגות שלה כובשות מחדש את היבשת, לפחות לעונה אחת.

יש מי שראו את הנולד והצביעו על כך כבר לפני שלוש שנים, כאשר הפרמיירליג חתמה על הסכם הטלוויזיה היקר בהיסטוריה שהציף את הליגה במזומנים. לא מפתיע אם כך, ש-6 הקבוצות האנגליות שהעפילו לרבעי הגמר האירופים העונה נמצאות ברשימת 10 הקבוצות העשירות ביבשת, לפי מחקר של חברת דלויט הנחשבת. מעניין לגלות שדווקא שתי הבזבזניות הגדולות בעשירייה – נציגות העיר מנצ'סטר השוות כמיליארד וחצי פאונד בצוותא – נעדרו מהמאבק על שני התארים האירופים.  נתון זה רק מחזק את העומק הכספי של האנגליות שנהנות מעוד שלוש נציגות נוספות (אברטון, ניוקאסל ו-ווסטהאם) בעשירייה השניה.

ליברפול וטוטנהאם, הגיבורות של ליגת האלופות, מייצגות שתי גישות מעניינת לשימוש בכסף. אחרי הגמר המאכזב מול ריאל מדריד בעונה שעברה, יורגן קלופ הבין שהוא חייב לחזק את ההגנה ולעבות את הסגל המדלדל שלו ושפך למעלה מ-160 מיליון פאונד על ארבעה שחקנים: השוער אליסון, פאביניו, נאבי קייטה ושקורדן שאקירי. התוצאה היתה: שיפור עצום במשחק ההגנה (ליברפול ספגה הכי מעט שערים בליגה – 22) ויכולת להיאבק על שני התארים החשובים (אליפות וליגת האלופות) עד למחזור/משחק האחרון של העונה. קלופ הפך את ליברפול למכונת ניצחונות והשיג שיא נקודות ליגה (97) לסגנית – הישג כמעט בלתי נתפס.

לעומתה, טוטנהאם נכנסה לתכנית חיסכון בשל בניית האצטדיון החדש, ולא השקיעה אפילו לא פני אחד בשני חלונות העברות בקיץ 2018 וינואר 2019. מאוריסיו פוצ'טינו בנה על שימור הסגל (אף שחקן לא עזב לקבוצה גדולה) וההיכרות ארוכת השנים עם השחקנים שנשארו, עזרה לו להפוך את טוטנהאם בשנתיים מקבוצה שמודחת בשלב הבתים של ליגת האלופות לפיינליסטית גאה בתוך שנתיים, בניגוד לכל התחזיות וההכנות המוקדמות. נכון שהיה לא מעט מזל בדרך של התרנגולים לגמר, אבל זה חלק מהדינמיקה של המפעל, וצריך להוריד את הכובע בפני קבוצה שעברה את דורטמונד, מנצ'סטר סיטי ואייאקס בדרך למדריד.

מה שמוביל למסקנה שאיכות המנג'רים לא פחות חשובה מחשבון הבנק. קלופ ופוצ'טינו עובדים במועדונים המדוברים כבר 4 ו-5 שנים בהתאמה. פרק זמן סביר שמסייע לנו להבחין בגרף שיפור מתמיד של השתיים מעונה לעונה. בנוסף, הארגנטינאי והגרמני הוכיחו במשחקי הנוקאאוט באלופות שהשלם של הקבוצות שלהן גדול יותר מסך כל הכוכבים. מוחמד סלאח ורוברטו פירמינו לא היו שותפים ל-0:4 הכביר של ליברפול על ברצלונה שהשלים את הקאמבק השני הכי גדול בתולדות המפעל. טוטנהאם חסרה את הארי קיין בגומלין רבע גמר ליגת האלופות ובשני המשחקים מול אייאקס, ובכל זאת הצליחה לעלות לקרב היסטורי על הגביע.

יש גם שוני בין השניים. קלופ הוא מנג'ר שמצטיין בבניית קבוצות (פגע כמעט בכל שחקני הרכש שהביא) ובהקניית סגנון משחק ברור (לחץ גבוה, שימוש במגנים תוקפים וכ'ו) ואינו משנה יותר מדי את המערך הקלאסי שלו – 4:3:3. פוצ'טיניו מתברר כגאון טקטי (או מתקן טעויות סדרתי) ומי ששולט בכל פרט תוך כדי משחק. טוטנהאם פחות עוצמתית ואיכותית מליברפול, אבל היא יותר גמישה  ופחות צפויה משום שהשחקנים שלה למדו לשחק עם חלוץ אחד או שניים, ולעבור לשלושה בלמים בהגנה, למשל ובמשחק אחד זה בדיוק המאמן שאתה רוצה שיהיה בצד שלך. הרוב יסכימו שהחילופים של פוצ'טינו בגומלין במנצ'סטר ובאמסטרדם (כשהכניס את פרננדו יורנטה) הם אלה שהביאו לו את הניצחון.

קלופ טען לפני המשחק כי זו הקבוצה הטובה ביותר שעמה הגיע לגמר כלשהו. נזכיר כי בפרקים הקודמים נוצח הגרמני עם דורטמונד וליברפול בגמרים של ליגת האלופות ופעם נוספת עם האדומים בגמר הליגה האירופית (לא כולל שלושה הפסדים בגביע הגרמני). "בעונה שעברה היינו שמחים מעצם ההגעה לגמר, הפעם אנחנו לא מתכוונים להסתפק בזה", סיפר קלופ במסיבת העיתונאים. ואכן, ליברפול מגיעה למשחק כשהיא הפייבוריטית הברורה (66% לזכייה לפי סוכנויות ההימורים) בניגוד להפסדים הקודמים של קלופ לבאיירן מינכן, סביליה וריאל מדריד, שבו הגיע מצד.

במידה רבה, טוטנהאם תיכנס לנעליים של ליברפול 2018 על תקן הפיינליסטית המפתיעה שחולמת על זכייה ראשונה אי פעם של הגביע עם האוזניים הגדולות. ברמה ההיסטורית, הקבוצה עם המסורת הצנועה יותר באירופה בדרך כלל מפסידה במשחק הגמר שמתקיים על טהרת אותה מדינה. תשאלו את ולנסיה, אתלטיקו מדריד (הפסידו לריאל מדריד), דורטמונד (לבאיירן) וצ'לסי (למנצ'סטר יונייטד) שכבר נכוו בעבר. מצד שני, זו אולי העונה הדרמטית בתולדות המפעל, כך שזו תהיה התאבדות עיתונאית להצהיר על ליברפול כאלופת אירופה לעונת 2019 עוד בטרם נורתה שריקת הפתיחה.

האם ההצלחה של טוטנהאם וליברפול העונה מרמזת על הגמוניה אנגלית עתידית באירופה? אי אפשר להסיק זאת רק על בסיס עונת משחקים אחת - במיוחד לא בעונה שבה היינו עדים לרצף של מהפכים פסיכוטי שלא תמיד ניתן לנתחם במונחים טהורים של כדורגל, בנוסף לקריסה של קבוצות על שוודאי שואפות לחזור למרכז הבמה בעונה הבאה. הקבוצות האנגליות נהנו מההפקר ויש להן בסיס כלכלי כדי להרוויח גם בעונות הבאות, אבל בשביל זה הן צריכות לייצר רצף של אלופות, כפי שעשו הספרדיות בשנים הקודמות עם 9 מ-10 זכיות בליגת האלופות ובליגה האירופית בין 2014 ל-2018. מאז השנים הגדולות של ליברפול בסוף שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים, לא היתה דומיננטיות אנגלית אמיתית.

הדפס