בווידאו הראשי: המספרת של זהבי מול ליון
ההיסטוריה של שחקנים ישראלים וליגת האלופות היא דבר יחסית חדש. המפעל, בתצורתו הנוכחית, אולי קיים מ-1991, אבל רק ב-2001 (עשר שנים אחרי) הופיע בו השחקן הישראלי הראשון: חיים רביבו, שסחב את פנרבחצ'ה (בה היה שחקן מרכזי ומוביל) אל שלב הבתים לראשונה בתולדותיה. פנר נפלה לבית רצחני עם ברצלונה, באייר לברקוזן (שתגיע באותה שנה לגמר ותיכנע רק לרגל שמאל של זינאדין זידאן וריאל מדריד) וליון, וסיימה אותו עם אפס נקודות ושני שערי זכות - אחד מהם, היה שער בלתי נשכח של רביבו בביי ארנה.
מאז, עברו לא מעט שחקנים ישראליים במפעל היוקרתי - חמש פעמים הם אפילו הגיעו בקבוצה מאורגנת (פעמיים מכבי חיפה, פעמיים מכבי ת"א ופעם נוספת הפועל ת"א). לכבוד היום שבו ישראלי נוסף, מנור סולומון, רושם עוד עונה בצ'מפיונס, אנחנו ננסה הפעם למצוא את חמשת הגדולים - חמש ההופעות הטובות ביותר של שחקן ישראלי בבמה המרכזית של הכדורגל האירופי. לפני כן, הערה אחת לסדר: אנחנו מתייחסים רק לשלב הבתים עצמו, לא לשלב המוקדמות (למרות שהשחקן שעשה את קמפיין המוקדמות הטוב ביותר זוכה לכבוד יפה מאוד ברשימה הזו, בזכות הופעה אחרת, בקבוצה אחרת). נצא לדרך!
במקום החמישי: יניב קטן (מכבי חיפה, 2002/03) - בגלל הזוהר
כן, כולם זוכרים את הקמפיין הזה בזכותו של איגביני יעקובו - חלוץ העל שנתן הוכחה ראשונה מה הוא מסוגל לעשות במגרש של הגדולים באמת. והיו שם גם לא מעט שמות גדולים נוספים - ננאד פראליה העוצמתי, ג'ובאני רוסו הפנטזיסטי, ריימונדס ז'אוטאוטס עם אותה רגל שמאל אימתנית. אבל אנחנו רוצים לדבר על יניב קטן: הילד שגדל במכבי חיפה, ש"כבר מגיל תיכון" הראה מה הוא שווה במסגרת אירופית אחרת, והגיע אל המעמד הגדול ביותר של קבוצה ישראלית אי פעם - ללא חשש. שמונה דקות בלבד לקחו לו כדי להגיע לאולד טראפורד, מול מנצ'סטר יונייטד, ולהשחיל קטנה לפביאן בארטז בין הרגליים. לרגע אחד מתוק, לזעזע את אמות הספים של הכדורגל האירופי והעולמי. קטן הוסיף שער גדול נוסף לרשת של יונייטד (הפעם לריקארדו, בגומלין ב-GSP) והוסיף עוד קטנה במשחק ביוון נגד אולימפיאקוס, שעזר לירוקים לתפוס את המקום השלישי והכרטיס לגביע אופ"א. קטן לא ממש עשה הרבה מאז ביבשת, אבל את הקמפיין הזה לנצח יזכרו - ירוקים, וגם כאלה שלא.
צפו ב-0:3 של חיפה על מנצ'סטר יונייטד >>
במקום הרביעי: ביברס נאתכו (צסק"א מוסקבה, 2017/18) - בגלל היציבות
נאתכו לא כבש אף שער בשלב הבתים הזה, בניגוד לחבריו לרשימה. הוא גם לא עשה את זה מול קבוצות חזקות מדי. אבל ביברס נאתכו נכנס לרשימה הזאת בגלל המקום אותו תפס בקבוצה בה שיחק. כנראה שמכל השחקנים ששיחקו בקבוצה שאינה ישראלית, נאתכו תפס את החלק הכי משמעותי. וכך גם בקמפיין הזה: נאתכו פתח בכל ששת המשחקים, היה שותף מכריע לשלושת הנצחונות ולמקום השלישי - ששלח את צסק"א לליגה האירופית, שם היא הגיעה עד שלב רבע הגמר. נאתכו רשם שש הופעות בהרכב, עוד חמש באירופית, והוביל את צסק"א למעמד רחוק. שקט, אמנם, אבל שחקן שקשה לנצח בלעדיו. נאתכו הופיע עם צסק"א עוד פעמיים בשלב הבתים, בכולם היה שחקן מרכזי - אפילו כבש שער שוויון נגד מנצ'סטר סיטי, עונה אחת קודם. אבל המרחק שצסק"א עברה, כשהוא במרכז, בעונה הזאת - שם אותה מעל כולן.
במקום השלישי: ברוך דגו (מכבי ת"א, 2004/05) - בגלל הסינדרלה
בשער עומד לירן שטראובר. שלושת הבלמים הם אבי סטרול, מושיקו מישאלוף ומארסיו ג'ובאניני. בצד ימין פורץ קובי מוסא, בצד שמאל - סאלם אבו סיאם. בקישור? ארז מסיקה, תמיר כהן ולירן כהן. בהתקפה? ישמעאל אדו, וברוך דגו. אלה ה-11 שהעמידה מכבי תל אביב מול אייאקס, ב-3 לנובמבר 2004, הוא המחזור הרביעי של שלב הבתים. מכבי עברה סיבוב ראשון גרוע, עם שלושה הפסדים ואפס שערי זכות. ואז? אז הגיע דגו. הילד מאשדוד, שלא הסתדר ממש עם אוהדי מכבי ת"א, אלה שעדיין נשבעו בשמו של אבי נמני, ניצח את כולם - כולל את האימפריה של רונאלד קומאן, עם אחד שיזכה בגביע אירופה בהמשך הקריירה (ווסלי סניידר). הוא נתן צמד בלתי נשכח באצטדיון רמת גן ("אירופה מריעה לברוך דגו!" זעק יורם ארבל בעמדת השידור), כשמסביבו חבורת שחקנים בינונית ומטה, והוביל אותם אל התהילה אליה ראוי מועדון כמו מכבי. שער נוסף בתבוסה של הצהובים במינכן מול באיירן, ושער יוקרתי לא פחות מול יובנטוס במחזור האחרון הותירו את דגו עם ארבעה שערים מוזהבים, בזירה הכי גבוהה של הכדורגל האירופי. כמה גדולה ההופעה של דגו? אותה קבוצה סיימה את ליגת העל באותה עונה במקום השמיני. עד כדי כך הוא התעלה.
צפו בצמד של דגו שניצח את אייאקס >>
במקום השני: ערן זהבי (הפועל ת"א, עונת 2010/11) - בגלל העתיד
האמת שבדיעבד, התקופה של זהבי בהפועל ת"א כמעט נראית כמו פספוס. בהתחשב בתוצרת המדהימה שהוא נתן בצד השני של הכביש, כשהגיע לשם, ההחלטות של אלי גוטמן לשבץ אותו בעמדות יותר אחוריות נראות כמעט בלתי מובנות. אבל כאן חשוב לזכור, שאת תחילת הפוטנציאל של זהבי ההתקפי - ראינו דווקא תחת גוטמן. זו היתה הפועל תל אביב בשיא המקצועי הכי גדול שלה, וזהבי לקח אותה לפסגות חדשות: שלושה שערים הוא כבש בקמפיין הזה, אבל כל אחד בצבע - נגיחה אחת נהדרת בבלומפילד מול בנפיקה, הגרנד פינאלה באותו משחק שהשלים צמד (בבעיטה מימין לשמאל - א-לה הגול המפורסם בטדי) וכמובן, אותה מספרת בלתי נשכחת בסטאד דה ז'רלאנד מול ליון. הרגע שבו סלים טועמה שלח כדור גבוה גבוה, אותו פגשה הרגל של זהבי באמנות בלתי נתפסת - והרעידה את היבשת. נכון, זו היתה בסה"כ טעימה ראשונה; זהבי את הקמפיין האירופי הגדול באמת, יעשה במוקדמות חמש שנים אחר כך, כשבמכבי - שם היה כבר חלוץ מרכזי ושחקן מטרה - הוא יוביל לשלב הבתים עם סדרת משחקים בלתי נשכחת (כולל עוד שער מטורף לרזומה, בסנט יאקובס). אבל הקמפיין הזה של זהבי, הוא הופעת היחיד הכי גדולה שלו (עד כה) במעמד הכי חזק. דווקא בהפועל.
ובמקום הראשון: יוסי בניון (ליברפול, עונת 2007/08) - אתם צריכים סיבה?
הדיון על השאלה "מי הכי גדול" תמיד יהיה חלק מחיינו, אבל נראה שלפחות על שאלה אחת יש תשובה כבר עכשיו: יוסי בניון הגיע הכי רחוק שאפשר. שבר את כל תקרות הזכוכית, עלה למגרשים שספק אם כדורגלן ישראלי אחר יעלה אליהם שוב. והדוגמא הקלאסית היתה עונת 2007/08 - רפא בניטז על הקווים, סטיבן ג'רארד ופרננדו טורס הם הכוכבים הגדולים, אבל בניון תמיד שם. בעיקר, במשחק אחד, בלילה שאותו אף אוהד ישראלי לא ישכח לעולם. לא רבים זוכרים, אבל ליברפול היתה זקוקה נואשות לנקודות במחזור הרביעי. היא פתחה את שלב הבתים לא טוב, עם נקודה אחת מתשע כשבשיאה הפסד לא פשוט לבשיקטאש בטורקיה. אלא שאז הגיע משחק הגומלין, באנפילד - ולליברפול היה את יוסי. שער אחד בדקה ה-32, עוד אחד בדקה ה-53 - ועוד אחד בדקה ה-56, סיפקו לבניון את השלושער הראשון (והיחיד!) של שחקן ישראלי במפעל הכי חזק שיש.
בהמשך, ליברפול ניצלה את האנרגיות כדי לתת ארבע גם לפורטו - וגם למארסיי, והעפלה דרך המקום השני. אח"כ, ליברפול עברה את אינטר; ברבע הגמר נפנפה את ארסנל, עד שהגיעה לקרב בחצי הגמר מול צ'לסי. צ'לסי של אברם גרנט, המאמן שהביא את יוסי בניון לשיא הגדול בקריירה שלו. המפגש הראשון הסתיים ב-1:1 מוזר עם שער עצמי של ג'ון ארנה ריסה בתוספת הזמן, אבל את ההצגה האמיתית גם אברם וגם יוסי - שמרו לגומלין. בניון שלף רגע אחד מהאגדות, כשבדקה ה-64 הוא רץ ורץ ורץ כדי להשחיל כדור ברגע הנכון לפרננדו טורס שקבע שוויון ושלח את המשחק להארכה. בהארכה, הגיע "התחת של אברם" (ביטוי שבניון המציא!), יחד עם "ספיחים" בדמותם של פרנק למפארד ודידייה דרוגבה, ושלח את הבלוז לגמר צ'מפיונס היסטורי. יוסי בניון אולי הודח, אבל - מילולית - הגיע הכי רחוק שאפשר, במפעל הכי גדול שיש. ולכן, הוא המנצח שלנו.
צפו בשלושער של בניון מול בשיקטאש >>