הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

לעולם יצעד לבד: לוריס קאריוס סוגר מעגל

האירוע: גמר אלופות. היריבה: ריאל. בחזרה לסיוט של שוער ליברפול

אבישי סלע
אבישי סלע  28.05.22 - 07:21

(מבוסס על סיפור אמיתי)

היה לי יום רע בעבודה. זה כל מה שהיה שם.

באותו בוקר (טוב, זה היה בשבת... דמיינו לעצמכם שזה יום שני), מישהו קם בבוקר והלך לעבודה שלו בתור פקיד בנק. והיה לו יום גרוע; האוטובוס איחר והוא לא הגיע בזמן, המשימות נערמו והוא לא הצליח לעמוד בקצב, בדרך הוא גם טעה טעויות - לפעמים טעויות קשות. אבל אף אחד לא שלח לו איומים, אף אחד לא הגדיר אותו כ"לוזר", אף אחד לא סיכן את חייו ממש. הוא בסך הכל אדם שטעה.

אבל אצלי? אצלי זה נגמר אחרת. כי ההבדל היחיד בין הפקיד הזה לביני, הוא שאני הייתי השוער של ליברפול. ועוד בגמר ליגת האלופות.

זה היה צריך להיות רגע השיא שלי בקריירה. הייתי בן 25, ילד במונחים של שוער, שעבר עונות מרשימות במיינץ - הקבוצה של יורגן קלופ. במאי 2016 חתמתי בליברפול בתור שוער העתיד, וקלופ - שהיה כבר המאמן - האמין בי. הוא נתן לי את המושכות, והייתי לא רע. ליברפול בדיוק בנתה את עצמה מחדש, עם שחקני רכש כמו וירג'יל ואן דייק ומוחמד סלאח, והרגשתי שגם אני הולך ומשתפר.

אלא שאז, כזכור, הכל השתבש. אלה החיים המוגזמים והמטורפים של שוער. כולכם זוכרים את המשחק הזה, ואני בטח לא אחזור אליו. זה עושה לי רע מדי. בבת אחת, הפכתי מפרוספקט עתידי - לשנוא. אוהדים איימו עליי בטוויטר, והפכתי לבדיחה של העולם. כמה אכזרי יכול להיות המשחק הזה, שבחרתי לעצמי. וזה כמובן אילץ את ליברפול, הקבוצה שלי, לקבל בחירות אכזריות מצידה.

ואני יכול לשבת ולהסביר לכם בדיוק מה קרה מאחורי כל טעות, אבל אתם הרי לא באמת רוצים לשמוע. הגורל שלי נגזר מזמן, ואף אחד לא בא להגנתי. בבית המשפט הציבורי הזה יצאתי אשם, בלי שאיש יוכל לספר אחרת - או לתת גרסה שונה. אף אחד לא ידבר על זעזוע המוח שחטפתי, אף אחד לא ינסה להגיד שגם לשוערים גדולים ממני קרו טעויות כאלה. לפעמים אפילו במשחקים אחרים. להם אולי היו סנגורים, אבל אני הורשעתי. זה לא היה גזר דין מוות במציאות, אבל זה בהחלט היה מוות ספורטיבי.

כי כמה חודשים אחרי הגמר ההוא, ליברפול החתימה את הבריון הברזילאי הזה - אליסון. שילמה עליו 62 מיליון יורו. מיד נפלתי מהעמדה של מספר אחת, וליברפול השאילה אותי לבשיקטאש. ב-8 בדצמבר, הייתי בלתי ניתן להכנעה בליגה מול אלאניאספור. החיים לכאורה חזרו למסלולם, אבל הטעות הזו רודפת אותי עד עצם היום הזה. בסוף אותה עונה, החבר'ה שלי מפעם סגרו מעגל ולקחו את הגביע מול טוטנהאם. אני אמנם הרגשתי הקלה, אבל התבאסתי שזה קרה בלעדיי.

המשכתי לשחק כדורגל. סגרתי עוד עונה בטורקיה, ואחר כך חזרתי לגרמניה ליוניון ברלין. אבל האמת היא ששום דבר כבר לא יחזיר לי את החלום המתוק ההוא, להיות השוער של ליברפול. זה נלקח, וכבר לא יחזור לעולם. מישהו הפיץ שמועה שאני אפתח בגביע האנגלי השנה, אבל זה רק זרה לי יותר מלח על הפצעים. למועדון הגדול הזה אני כבר לא אחזור.

אלה החיים שלנו כספורטאים, בטח כשוערים: מה שבנית לאורך שנים, יכול להתרסק ברגע אחד כואב. מי שהיה גיבור אתמול, עלול להיות הנבל מחר. מהתקווה החדשה, לזה ששבר לעשרות אלפי אוהדים את הלב. באופן אירוני, אני עדיין שייך לליברפול - בחוזה שנגמר בקיץ הקרוב. אבל הפכתי ממספר אחד לבחירה החמישית בטיבה מבין השוערים. רחוק מהמשחק שכל כך אהבתי. הם אוהבים לשיר ש"לעולם לא תצעדי לבד", אבל אני צועד לבד כבר לא מעט שנים.

ועד כמה שאני ארצה להתנתק, או להדחיק, עדיין הפריימים האלה חוזרים: המכה שחטפתי מסרחיו ראמוס, איבוד הכדור הראשון, הפאשלה השנייה - והדמעות הקשות האלה בסוף. זה מה שכל כך עצוב בחיים האלה; הרגעים הגדולים שלי נשטפו בתודעה. רק המשחק הזה יישאר ממני.

אז מה אני עושה במוצאי שבת? שיסלח לי אלוהים, אבל מזל שאי אפשר לשחק כדורגל בקייב שוב. יהיה ערב נחמד, ואני בוודאי ארצה שליברפול תנצח, אבל על המשחק אני כנראה אוותר. בין הקורות של ליברפול יש כבר איש אחר, הקבוצה נמצאת במקום אחר, רחוק מהזמנים שלי.

יש איזה זמר אחד, אריק איינשטיין, מהמדינה הזאת שלכם, שמצא פעם שיר של איזו משוררת ישראלית. אחת, לאה גולדברג. ואת המילים שהיא כתבה פעם, אני נושא בליבי עד עצם היום הזה:

"הם אהבו אותי מאוד
עד שעליתי לגרדום,
הם אהבו אותי מאוד
אבל עליתי לגרדום.

הם לא אמרו מטוב עד רע
יום בו עליתי לגרדום
וכך קרה אשר קרה
וכך עליתי לגרדום.

תוף בודד, תוף בודד, תוף בודד
מכה בעיר,
תוף בודד, תוף בודד, תוף בודד
עד סוף העיר.
מתגלגל בדרכים.
היום בו ייקבר המת
ואין בוכים".