הכל במקום. החולצה הראשונה שלי (צהובה, עונת 97/8, נוסטלגיה), חולצת מהדורת אליפות 19/20 (אדומה, קלאסית, עונה היסטורית) וחולצת חוץ של השנה (מתנה מחברה, עדכנית). מקופלות ומתאימות בדיוק לשק בגדים שארזתי לטיסה. תמהיל מושלם לטיול מושלם. למי אכפת אם הטיסה התעכבה, מה זה משנה אם הגעתי לרכבת מטפטפת מזיעה כי רצתי כדי להספיק אותה. אני בדרך לליברפול, אנחנו נזכה בליגת האלופות, והמצעד יהיה חוויה בלתי נשכחת.
הכל דפוק. בחילה (תודה לבירות ולאוכל המטוגן), כאב אוזניים (מילא נזק בלתי הפיך לשמיעה שלי, אבל לפחות שננצח), קר (מה יהיה עם הקיץ האנגלי הזה). תמהיל נורא להליכה שעה בחזרה ל-AirBnB (כמובן שאין סיכוי למונית). מי בכלל צריך את כאב הלב הזה בחיים שלו. איזה בזבוז זה היה להגיע עד פה. אני בליברפול, הפסדנו בגמר ליגת האלופות, בא לי לטוס הביתה עכשיו.
*
זה קורה. אנחנו עושים את זה. אז מי אם אומרים לי שזה נאחס, רק אם אאמין ואדבר ככה, זה באמת יקרה. בחיי, האנרגיות שלי חוצות יבשות ומגיעות לליברפול, לפריז ולאן שרק צריך. אני חלק מזה, אנחנו יחד, come on lads!
זה נגמר. איבדנו את זה. כמה חיכינו, כמה בילד-אפ (תודה אופ"א, ממש הייתי צריכה עוד חצי של ייבוש), והנה, פוף, 90 דקות עוברות ברגע. הראש שלי למטה, בוא נצא כבר מהפאב הזה, שאף אחד לא ידבר איתי.
*
אחזור לארץ, אדפיס את כל התמונות. אעצב אלבום לופה וכל מי שידבר איתי שיהיה מוכן לשמוע רק על כמה מדהים היה. יום אחד כשאהיה זקנה אוכל להגיד לאנשים שהייתי שם במצעד, והם יסתכלו עליי במבט מלא קנאה וכבוד. כל החברים שלי יפרגנו לי כאילו אני זו ששיחקה, והם כולם ישמחו כי הם גם אוהדי ליברפול (הרי כמובן שהמרתי אותם).
חבל שאמרתי לאנשים שאני נוסעת, אין לי כוח לתנחומים שלהם. איך אחרי החוויה של קייב נתקעתי גם עם החוויה הזו של פריז? מה, עד שהשקעתי ובאתי לפה, אי אפשר לפרגן לי? לפחות הפעם אין פה אוהדי מדריד שצריך להיתקל בהם. צרת רבים, חצי נחמה.
לפחות אין אוהדי ריאל שצריך להיתקל בהם (Getty)
וואו, איזה טירוף יהיה המצעד. רימוני העשן, השירים, הצעיפים. כמה אני הולכת להוציא (לא לבזבז!) בחנות של המועדון. אולי אוסיף תיק לטיסה? איזה מתנות אחזיר הביתה? איזה שם ומספר להדפיס על החולצה? אני הולכת לזכור את הסופ"ש הזה כל החיים.
למי יש כוח. יואו, רק שלא יהיה מצעד עלוב (כמו של סיטי). לא קונה יותר כלום, אתן את הכובע ברט האדום מתנה לדודה שלי, לא רוצה שום מזכרת מהמשחק הזה. מה נעשה עכשיו עוד יומיים עד הטיסה, עדיף כבר לחזור הביתה.
*
נעשה קמפינג כל הלילה, נתפוס מקום מעולה ונראה את האוטובוס הכי קרוב שיש. נשיר שירים, נתחבק עם אוהדים רנדומליים, יהיה חם מרוב אנשים קופצים ודחוסים. נגיע מוקדם וככה אצליח לעמוד קרוב ולהסתכל ליורגן בעיניים. יהיה לנו moment, הוא ירגיש כמה אני אוהבת אותו, כמה אנחנו אוהבים אותו. האנרגיות של כולנו יעטפו את האוטובוס.
סיימנו ארוחת צהריים, יש זמן עד המצעד. כולם מסתובבים באדום, אבל אף אחד לא באמת מבסוט. מי שכן במצב רוח טוב, שיכור. נו מה, שוב לחכות? כל אתמול רק חיכינו, שרפנו 7 שעות בפאב עוד לפני שריקת הפתיחה, אבל שם לפחות יכולנו לשבת. מה פה? כאב גב וכאבי ברכיים. וקר, ברור שקר.
*
הנה, מתמלא, יש אנשים. כן, בטח רק בערך חצי ממה שהיו אם היינו זוכים, אבל עדיין, נראה שיש הרבה. אנחנו מקשקשים שטויות ופוגשים עוד ישראלית. מעלים זכרונות על גולים, על משחקים, על חוויות. תוהים מי יחליף את מאנה (למה אתה עושה לנו את זה סאדיו? אף אחד לא יאהב אותך כמונו), אבל לא דואגים כי יש לנו את קלופ. והנה, התחילו לשיר, את אותם שירים שתקועים לי בראש מרוב שהתנגנו בלופ. ויש אווירה. בטח שיש, יש רימוני עשן בלי סוף. העשן מחניק, אבל יש משהו בריח הזה שהוא אפילו כמעט נעים. אנחנו פה מעל שלוש שעות, אבל איכשהו הזמן עבר.
יש לנו את קלופ (Getty)
עשן אדום, עשן אפור. אי אפשר לנשום, אי אפשר לראות (בסדר, קצת איזון אחרי הטראומה שעברו האוזניים אתמול). האוטובוס פה! האוטובוס כבר לא פה. אפילו לא ראיתי את קלופ, רק את רוברטסון (working class hero) ו-ואן דייק (calm as you like).
פחיות מעוכות, שברי זכוכית. הרחוב כמו אחרי מלחמה. שדה קרב של רימוני עשן, אלכוהול וקונפטי. אז מה אם זה רק שני גביעים מקומיים. שיחגגו, שייהנו, אנחנו פה להרים להם, להרים לעצמנו.
שום אוהדים אחרים בעולם לא היו מתייצבים ככה פחות מ-24 שעות אחרי שהמועדון שלהם הפסיד.
*
העיר מפוצצת: אנשים עדיין שרים. אנשים עדיין שותים. אנחנו מסתובבים ומדברים, הולכים וצוחקים. אז מה אם עשינו סיבוב, אז מה אם לקח איזו שעה למצוא שולחן במסעדה (שהזהירה שייקח הרבה זמן לאוכל להגיע). נרגענו קצת, התאוששנו, סוג של חוויה מתקנת.
פחות, אבל עוד כואב.
*
איזה כיף שמחר הסיור באצטדיון, חידשו אותו מאז הפעם האחרונה שהייתי. טוב, אני חייבת לקנות איזה משהו. אולי שני משהו-ים. בסדר, מקסימום אוסיף תיק. חייבת לארגן טיסה למשחק כמו שצריך, מתי מפרסמים את לוח המשחקים? ומה פתאום פגרה עכשיו, יהיה משעמם.
שנה הבאה אליפות. וצ'מפיונס. פאק איט, קוואדרופל – go big or go home.
תמלאו מצברים סקאוסרים, we go again.
נתראה בעונה הבאה (Getty)