הכדורגל יהרוג אותי יום אחד. אני אומר לכם. כל משחק מותח ומורט עצבים מפחית אותי לשלולית זיעה וסחוסים, מחשב בחרדה את קיצן של תשעים דקות לאחור. אללה יסטור וכל להקתו באים לגור אצלי במעיים בכל פעם שהיריבה עם הכדור ב-30 המטרים שלנו, ואני אומר לכם - אין סיכוי שכל ההושענא רבא הזו שאני מרגיש בכמעט כל משחק לא תוריד אותי מתישהו יגון שאולה. אבל, בזכות השפיץ של הנעל האוסטרלית ישתבח שמה לעד, שרדתי לספר לכם גם על ניצחון בסיבוב המוקדמות השני של הליגה האירופית. אנחנו מרחק שני שלבים משלב בתים אירופי, לראשונה מאז ימי פנחס ספיר, פחות או יותר.
זה היה מסוג המשחקים שמסתבכים - פתיחה טובה על גלי הניצחון מתחילת השבוע, דעיכה, שער בתרגיל גאוני מכדור חופשי ואז גול קזחי של רכות פסיכית על הבאזר של המחצית מוואגנר לאב.
טוב, בואו נעצור ונדבר רגע על ואגנר לאב. קודם כל, מסתבר שמתחת לצמות הכחולות והזקן זה בכלל דייב שאפל. דבר שני, גם בגיל 36 אתה רואה את האיכות האדירה של שחקן סלסאו לגיטימי, שזכה בקופה אמריקה, פרם את הצ'מפיונס ליג והצית את הדמיון בתחילת המילניום. וזה עוד במדים של צסק"א. איזה שחקן, יא אללה. יש משהו מרגש, אפילו, בלראות שחקנים גדולים, אפילו כשהם במדי היריבה, עדיין מראים את הקסם שיש להם ברגליים וחוכמת המשחק בכל מהלך כמעט, גם בגיל מאוחר. כמובן, זה מרגש רק בתנאי שאתה מנצח.
בחזרה אלינו: לצד החוסרים הברורים באיכות בהגנה ובקישור, הרכות המעצבנת הרגילה שלנו והעובדה שנטע לביא טרם חזר מהפגרה, הלחץ מהמעמד שיחק תפקיד מאוד משמעותי ביכולת הרעה באמצע המשחק. תוסיפו לכל אלו את העובדה שהיריבה מולנו היא קבוצה חזקה וקשוחה שלחצה קדימה מבלי לשפוך לאגר בגלל החום הישראלי, והנה לכם מבוא לעוד ערב של סיוט אירופי ובריחת שתן.
שוב דפיקות לב, שוב ניצחון (אלן שיבר)
דווקא בגלל המשחק הרע במחצית השניה, דווקא בגלל הלחץ והפאניקה, שער הניצחון של ניקיטה כל כך מרשים ומשמעותי מבחינה מנטלית-קבוצתית. מכבי חיפה לא נשברת ולא קורסת תחת הלחץ, לפחות נכון לרגע זה. גם לא אחרי פצצה לראש בדקה קריטית של ירידה למחצית.
בסוף, אם נזכה להשתתף בשלב בתים אירופי, מי יזכור ומה זה בכלל ישנה אם שיחקנו רע במוקדמות? אמר ברק בכר וצדק - העיקר זה לעבור שלב.
לא ששפעתי אהבה למהלכים שהוא עשה כדי לגלגל אותנו לשלב המדובר, עם ויתור על חלוץ ומעבר לשלושה בלמים. זה יותר הזמין לחץ והפקיר את האמצע מאשר עיבה את ההגנה, והפאניקה של הדקות האחרונות יכלה גם לעלות ביוקר. בכלל, לבכר יש אהבה בלתי מוסברת לשלושה בלמים, ובבאר שבע במסגרת אירופית התחביב הביזארי הזה גם עלה לו בהדחה ומרחץ דמים ספורטיבי לא פעם.
מצד שני, זה משחק שלישי בשבוע ואפשר היה להרגיש את זה בדקות האחרונות על כמעט כל השחקנים, אז אני יכול אולי להבין את הרציונל מאחורי עיבוי הגנה במצב כזה וחניית אוטובוס, כי בכל זאת - מאני טיים. אבל בלם שלא שיחק מעולם עם שני הבלמים שלצידו ולמעשה, דקות ההכרעה האלו הן הראשונות שלו מזה חודשים, זה מתכון בעיקר לשקשוקה ופחות למבצר על קו ה-16. זה עבד במבחן התוצאה, עם תוספת נשיקה במצח של פורטונה הבוגדנית. דבר אחד בטוח - בכר מגיב למשחק ולמאמן מולו. וזה, כשלעצמו, שינוי מרענן מאוד.
בכר מגיב למשחק (אלן שיבר)
וכמו במורטל קומבט, אחרי הנוק אאוט המיוזע הזה, אנחנו שוב עולים שלב ברמת הקושי ופוגשים בחוץ את רוסטוב. הפעם אנחנו מגיעים כאנדרדוג למשחק שיכול להיות עוד שלב קדימה בהתפתחות המועדון, מקצועית וכלכלית, אחרי שנות חרפה אירופית. קשה, מאוד אפילו, אבל באמת שאפשרי. ותודה למשמעת הקורונה הלא קיימת של מועדון בני סכנין שסידרה לנו מנוחה נחוצה מאוד לפני היציאה לרוסיה.
נ.ב. בעונה שעברה, מרקו בלבול התאבד על שני שחקנים מבני יהודה. התאבד. למרות שכל מי שמסביבו חשב שהוא עושה טעות איומה, למרות לעג וזלזול ברשתות, מרקו לא סטה ימינה ושמאלה והתעקש באופן נחרץ על שני השחקנים האלו. היום, הראשון מביניהם כבש את שער היתרון המוקדם, השני נכנס והכניס מורל, אופי, התלהבות ואגרסיביות לקבוצה מבולבלת ומבוהלת. אה, וגם בישל על הדרך את שער הניצחון במהלך של נחישות טהורה. יובל אשכנזי ודולב חזיזה, ילדים. מודלים לחיקוי, לא פחות. יותר מכבי חיפה בלב ובמהות מרוב שחקני הבית ששיחקו כאן אי פעם. תודה, מרקו.
נ.ב.ב. תכלה שנה נוראית זו וקללותיה, אמן. אני מאחל לכל האוהדים הירוקים שנה טובה, אין דבר שאני מייחל לו יותר מלפגוש ולחבק את כולכם אצלנו בבית, בסלון של סמי, מתישהו בשש אחרי הסגר.
עולים ברמת הקושי (אלן שיבר)