גם אם תסיירו בכל פינות העולם ותחפשו טוב-טוב, תתקשו למצוא קהל אוהדים יותר מתוסכל ולמוד אכזבות מהאוהדים של קליבלנד. אם לא מספיקה העובדה שמדובר באחת הערים האפורות והמשעממות בארה"ב, הרי שבכל מה שקשור לענפי הספורט המובילים, קליבלנד היא בגדר עיר רפאים. הקבוצות המקצועניות שלה בכל הליגות הבכירות הן כבר מזמן מילים נרדפות ללוזריות ולחוסר מזל. לפני מספר שנים, כשהעיתונאי ביל סימונס ערך רשימה של הקבוצות הכי אומללות בספורט האמריקני - כל נציגותיה של קליבלנד נכנסו לטופ 10.
עד כמה גדול הנאחס תעיד העובדה, ש-50 שנה בדיוק עברו מאז תהלוכת הניצחון האחרונה בשדרות יוקליד במרכז העיר. זה היה ב-1964, כשהבראונס לקחו את אליפות ה-NFL, שהייתה עדיין ליגה בינונית, הרבה לפני עידן הסופרבול והמימדים העצומים הנוכחיים. התואר האחרון של האינדיאנס בליגת הבייסבול עתיק עוד יותר: בשנה שדוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. והקבאלירס? עדיף שלא לדבר על ארון התארים שלהם, פשוט כי אין בו כלום. הקבוצה מעולם לא זכתה בטבעת האליפות.
בקיץ 2010, קיבלה התדמית הלוזרית גושפנקה נוספת, כשלברון ג'יימס הכריז, בשידור חי בטלוויזיה מחוף אל חוף, שהוא עוזב את הקבאלירס לטובת חופי השמש הנצחיים של מיאמי. הנטישה של לברון הייתה עוד חוליה בשרשרת ארוכה של אירועים אומללים, ועיר שלמה נכנסה לדיכאון קולקטיבי.
עד לא מזמן לברון היה אויב העיר קליבלנד (getty)
בקליבלנד סובלים כ"כ, שכבר עדיף לא להזדהות (getty)
העובדה שקליבלנד נותרה מיותמת מתארים אינה הבעיה, אלא האופן שבו הקבוצות השונות נכשלו פעם אחר פעם. כמה וכמה מרגעי השיא האיקוניים ביותר בספורט האמריקני התרחשו, כשבצד המפסיד התייפחה העיר קליבלנד. מייקל ג'ורדן, למשל, קלע את "הקליעה" על הראש של גרג אילו, בפלייאוף 1989, על הפרקט של קליבלנד.
בשנתיים שלפני כן, על מגרש הפוטבול, הפסידו הבראונס פעמיים ברציפות לדנבר בגמר ה-AFC (משחק העלייה לסופרבול): ב-1987, שמטו הבראונס יתרון מבטיח, כשג'ון אלוויי האגדי עבר 98 יארדים ב-5 הדקות האחרונות וכפה הארכה, ובעונה הבאה, איבד ארנסט ביינר את הכדור רגע לפני טאצ'דאון שהיה מחולל מהפך.
ומה בנוגע לאינדיאנס? רשימת הכשלונות הארוכה הביאה את האוהדים המיואשים להאמין, כי שתי קללות שונות רובצות על המועדון ומונעות ממנו להגיע לוורלד סיריס כבר 60 שנה.
ג'ורדן ביסס את עצמו ככוכב על חשבון הקאבס (getty)
אולי הפעם הסיפור יהיה שונה? (getty)
אור בקצה המנהרה?
כעת נראה, שהכול עומד להשתנות והקאבס הפכו פתאום למועמדים לאליפות - אחרי שלברון הודיע כי הוא חוזר "הביתה" לקליבלנד והקבוצה הוסיפה את קווין לאב. האוהדים יצאו לרחובות לחגוג את שובו של קינג ג'יימס, אפילו שרק לפני 4 שנים הם שרפו את הגופיות מספר 23 ושרקו לו בוז בכל פעם שהגיע העירה במדי ההיט. אחרי כל הכשלונות שידעו, גם הם מבינים, שלברון הוא המפתח לגאולה ספורטיבית עבורם.
"אחרי 50 שנה ללא תואר, האנשים בקליבלנד מוכנים להאמין כמעט לכל דבר", מספר מביתו שבארה"ב טרי פלוטו, העיתונאי המוערך של "קליבלנד פליין-דילר", בשיחה עם אתר ערוץ הספורט. באחד מספריו, פלוטו עצמו העלה את הרעיון שהאינדיאנס מקוללים בעקבות טרייד שעשו אי שם בשנת 1960, אבל גם הוא רואה ימים טובים יותר באופק. "האוהדים מאוד אופטימיים. תמיד יש זהירות, אבל כעת יש סיבה אמיתית לקוות", אמר.
דייויד זייבאק, שמנהל את בלוג האוהדים של הקאבס "Fear The Sword", הולך צעד אחד קדימה: "אני חושב שאנשים עדיין נמצאים בהלם. זה היה בסיס אוהדים מבואס מאוד רק לפני מספר חודשים, והכול הסתדר מאז. הכול כאילו הגיע מתוך חלום. אני לא חושב שיותר מדי אנשים מצפים לאליפות בשנה הראשונה, אבל יש תחושה ברורה שזה יקרה מתישהו בקרוב".
השילוב של לאב ולברון החייה את החלום (getty)
בלאט. הרבה מונח על הכתפיים שלו (getty)
בלאט - המושיע?
בהתחשב בכל מה שמונח על הכף מבחינת האוהדים, למתבונן מהצד זה אולי ייראה מוזר, שעל כל הפרויקט הזה הופקד מאמן עם אפס ניסיון ב-NBA. בארה"ב יש בהחלט מי שמפקפקים בהחלטה לבחור בדייויד בלאט האלמוני (מבחינתם) לעמוד בראש הקבוצה שבן-לילה טיפחה לעצמה ערימות של ציפיות - ולא במאמן בכיר ומנוסה. מנגד, מי שמכיר את המאמן מימיו במכבי תל אביב אינו מודאג לגביו מהבחינה המקצועית, שהרי מדובר באדם עם מוח כדורסל נדיר ביכולותיו, שיודע גם לנהל את סגל השחקנים שלו ביד רמה.
"אני חושב שרוב האנשים מתרגשים מאוד מהמינוי של בלאט", טוען זייבאק, "המוניטין שלו כמאמן הם ללא דופי, גם אם אנשים רבים מעולם לא שמעו את שמו עד הקיץ. המכשולים הכי גדולים שהוא יצטרך לעבור הם בהתמודדות שלו עם התקשורת". בארה"ב, בניגוד לישראל, אין מדובר ב-3 ערוצי ספורט, 5 אתרים ועוד כמה עיתונים מודפסים שעושים קולות גסיסה - שם זו תעשייה מטורפת של אלפי עיתונאים ומיליוני אוהדים, שזוללים כל פיסת מידע בשקיקה.
כבר באחד הראיונות הראשונים שלו בקליבלנד, ניסה כתב מקומי להעמיד את בלאט במבחן הציפיות. הוא עבר בהצטיינות. "אתם לא מפסיקים ללחוץ עליי, אבל תאמינו לי, אני רגיל לזה. עבדתי במועדון, מכבי תל אביב, שבו אם הפסדת במשחק אחד, זה הפך לטרגדיה לאומית", אמר בנחרצות.
שלושה חודשים וחצי אחרי שבלאט מונה לתפקיד חלומותיו, ואחרי רצף האירועים שהתחוללו מאז, הכול נראה סוריאליסטי. ספק אם הוא בעצמו העלה בדמיונו את האפשרות, שהוא לא יידרש להתחיל בתהליך בנייה איטי וארוך, אלא להביא אליפות תוך שנה-שנתיים. לא זו בלבד, אלא שבלאט ניצב בפני האפשרות, הריאלית מאוד, שהוא ייכנס לספרי ההיסטוריה של העיר, בפרט, ושל הספורט האמריקני, בכלל. "בלאט יהפוך לאגדה אם הוא יזכה בתואר", קובע פלוטו.
כמו הר געש רדום, קליבלנד מאיימת להתפרץ בכל רגע. זה יכול לקרות ביוני 2015. איך זה ייראה? "באמת שאי אפשר להגדיר את זה במילים", מתלהב זייבאק. "קליבלנד אוהבת את הקבוצות שלה. הקבוצה שתביא אליפות תזכה שיציבו לכבודה מספר פסלים ברחבי העיר. אנשים בוגרים יבכו, החגיגה תימשך מספר שבועות. זה אולי נשמע טיפשי, אבל הרבה אנשים כנראה ישביתו את העבודה ליום-יומיים. עד כדי כך זה יהיה משמעותי בשבילם. לכאורה, רבים מדברים על הצורך לשמור על סבלנות, אבל המחשבה שמהדהדת לכולם בחלק האחורי של המוח היא על האליפות ותהלוכת הניצחון ברחבי העיר, וזה מה שגורם לעיר לגעוש".
ומה אם לא? נו, טוב. אחרי כל כך הרבה שנים שחונות, אחרי אינספור רגעים של תסכול ואכזבה עמוקה, בקליבלנד פשוט יוסיפו את הפרק על לברון 2.0, לאב, קיירי ארווינג ובלאט לספר האכזבות. במחשבה שנייה, הדרך הטובה ביותר לסלק את הקללות - שממילא נועדו רק כדי להעניק לאוהד הפשוט כלי שיתרץ עבורו מדוע הוא סובל כל כך – היא מישהו שמאמין בניסים. אחרי הנפלאות שהוא עשה במכבי בשנה שעברה, בלאט הוא בדיוק האיש המתאים.
לברון. חזר הביתה כדי לרשום היסטוריה (getty)
לאב. הלחץ יהיה עצום (getty)
בלאט רגיל להביא תארים (getty)
האם הם יזכו לראות תהלוכה? (getty)