המייקל ג'ורדן הבא נרצח בגיל 17: סיפורו של בנג'י

המשיח של שיקגו הפך קורבן למציאות אכזרית. צפו בקטע מתוך 30 על 30

רון פוגל
רון פוגל  07.11.14 - 10:00
בנג'י ווילסון. סרט מרתק (gettyimages)
בנג'י ווילסון. סרט מרתק (gettyimages)

תגיות: NBAכדורסל30 על 30

תחילת כתבה

 "הוא היה המשיח", "הוא עמד להוליך אותנו לארץ  המובטחת", "הוא היה הטוב ביותר". אלה רק חלק מהשבחים שהרעיפו  על בנג'י ווילסון בן ה-17, שדורג  כשחקן התיכונים מספר אחת בארצות הברית והוביל את תיכון סימיון משיקגו לאליפות המדינה.

ואז, ביום קר אחד בנובמבר 1984, נרצח ווילסון בסמוך לבית ספרו בעקבות עימות עם כמה פרחחים והעיר שיקגו התעוררה מתוך חלום למציאות אכזרית שטפחה על פניה.

צמד המפיקים המוזיקליים והיוצרים קודי וצי'ק חזרו לעיר שבה גדלו ובסרטם "בנג'י" שיחזרו את חייו ואת מותו המצער של החלום שלא התגשם, של הילד והנער שעמד להיות המייקל ג'ורדן הבא וכל סוכני המכללות וה-NBA עלו לרגל לביתו בניסיון לגייסו לשורותיהם. סרטם הוא אחד המרגשים בסדרת 30 על 30 של ESPN שמביא 5GOLD (ערוץ 57) לצופיו מדי שבוע.

ראיונות עם חבריו הקרובים של בנג'י ווילסון, אחיו ואנשי ספורט, בשילוב עם קטעים דוקומנטריים, יוצרים תמונה מתוקה-מרירה של שיקגו בשנות השבעים והשמונים כעיר שנושמת ספורט ומטפחת כשרונות מצד אחד, ומצד שני הופכת לעיר בה שולטות הכנופיות וסוחרי הסמים.

מינקותו של בנג'י ועד לעלייתו המטאורית להצלחה, בעיקר בשנות התיכון, מלווים היוצרים ברגישות על סף הערצה את הגיבור הטראגי של סרטם בדרכו שנקטעה לתהילה. כמו יוצרי "הופ דרימס" והסרט "מעל החישוק", נוגעים גם צ'יק וקודי בקשר שבין ספורט ואלימות, במיוחד בתוככי הערים הגדולות באמריקה, שם במגרשים מטונפים בשכונות קשות משחקים הכוכבים הגדולים הבאים.

אם הסרט היה מסתפק בתיאור חייו של בנג'י, הוא היה לכל היותר הופך לעוד תיאור של פיסת אמריקנה בימינו. אלא שיוצרי הסרט מפתיעים ומוסיפים כמה פיתולים לא צפויים בעלילה הידועה מראש: הם נותנים במה לרוצחו של בנג'י לומר לראשונה את גרסתו לאירועי יום הרצח ובעצם מבהירים לצופה כי המציאות הרבה יותר מורכבת משחור ולבן. גם התבטאויות מנהיגי הקהילה האפרו-האמריקאית בעיר לאחר הרצח, ובראשם הכומר ג'סי ג'קסון, לא מוצגות ללא הסתייגות מסוימת.

כל המרואיינים בסרט מרגשים בכנותם ובצער שלהם על מותו המיותר לחלוטין של בנג'י. וכשניק אנדרסון, שחקן מיאמי היט לשעבר, מספר כי שיחק כל חייו עם חולצה מספר 25 כדי לכבד את זכרו של חברו לקבוצה בתיכון בנג'י (שלבש את אותו מספר על גופייתו) ופורץ בבכי, וכשאר. קלי, הזמר וחברו של בנג'י לקבוצת הילדים, פוצח בשיר אקפלה לזכרו, גם הצופה האטום  ביותר לא יוכל להישאר אדיש.

בנג'י - בשביל סרטים כאלה יש את ESPN. ואת ערוץ הספורט.