גרג פופוביץ' נשאל בשבוע שעבר מדוע הוא עושה את המרשון לינץ' לתקשורת בראיונות בין רבעים. כלומר, נותן תשובות קצרות, תמציתיות להחריד, לעתים קצת סתומות ודווקאיות (אגב, למה אומרים שגרג פופוביץ' עושה מרשון לינץ' ולא להיפך? הביסט-מוד של הסיהוקס בקושי היה גור קטן כשפופוביץ' התחיל לענות לשאלות במילה אחת). בכל מקרה, הנה תשובתו.
"הפעם היחידה שאני לא משתף פעולה היא בתום הרבע הראשון או השלישי", אמר לסאם אמיק מ-USA TODAY. "בשאר הזמן אני נותן ראיונות וצוחק עם כולם. יש לי חילוקי דעות פילוסופיים עם ה-NBA, ואני דואג שיהיו מודעים לזה. אבל זה בערך אחוז אחד מהראיונות שאני נותן. אני מעלה את הנושא כל שנה בפגישת המאמנים בשיקאגו, בנוכחות נציגי TNT ו-ESPN. אני מרים יד ואומר 'טוב, חבר'ה, אתם יודעים על מה אדבר'. אני לא מבין למה אנחנו חייבים להעמיד את המאמנים והמראיינים ברגע קטן של טפשות. שדרי הקווים נמצאים בפסקי הזמן כל המשחק, עם מצלמות, עם מיקרופונים, עם גישה חופשית. ראיונות סוף הרבע פשוט מונעים מאיתנו לעבוד. אני אמור לכוון את ההגנה ולסדר את ההתקפה, ולא יכול לעשות זאת בגלל העסקה המטופשת הזאת. גם לשאלות אין ממש תשובה. 'ברבע הזה הרגו אתכם בריבאונד, מה תעשו?'. 'ובכן, אני עומד לעשות טרייד בפסק הזמן'. השאלות מזמינות התחכמות. ואז אנשי ה-NBA שומעים ולא עושים כלום".
לגרג פופוביץ' יש חילוקי דעות פילוסופיים עם העולם. גרג פופוביץ' מנצח.
אין לו סבלנות לשאלות סתמיות (gety)
העולם, למשל, חשב שה-NBA זו ליגה שבה אתה חייב שחקנים אמריקניים טובים כדי לקחת אליפות. לא-לא-לא, אומר פופ. אני אנצח עם צרפתי, אוסטרלי, איטלקי וארגנטיני בקו האחורי, צרפתי, ברזילאי וניו זילנדי מתחת לסל, ועם אגדה מאיי הבתולה.
העולם, למשל, חשב פעם שה-NBA זו ליגה משעממת שבה ההתקפות הן בידודים ומי שיש לו את השחקן הכי טוב באחד על אחד, ייקח אליפות. פופ מגחך. הקבוצה שלו יצרה את תוכנית העל למונח "קבוצה": בחלוקת מסירות בתוך התקפה, בחלוקת דקות בתוך משחק, בחלוקת משחקים בתוך עונה. עכשיו כולם רוצים להיות סן אנטוניו.
העולם, למשל, חשב פעם שמאמנים בכירים ב-NBA לא משנים את דרכיהם. מי שיצפה בגמר 1999 או 2005 או 2007 יהיה בטוח שפופ הוחלף בסוכן קג"ב. זה הכדורסל הפופוביצ'י של "The Beautiful Game"? חפירות, קליעות עם הלוח ובעיטות קראטה ברוטציה של 7 שחקנים? לא, אבל זה מה שהוא יכל לעשות בסגל המוגבל שהיה לו אז.
העולם כולו בכף ידו (getty)
העולם, למשל, חשב שסן אנטוניו גמורה. וחשב כך שוב, ושוב אחרי שלברון ובוסטון והלייקרס עלו לטופ, ואחרי הסוויפ מול דראגיץ' ופיניקס, ואחרי הגמר של 2013 בכלל היה ברור ל-99.99997% מאזרחיו שאין שום סיכוי שהספרס מגיעים שוב כל כך קרוב. ואכן, הם לא הגיעו לאותו מקום – הם קפצו ארבעה מטר קדימה.
העולם, למשל, לא בנוי כך שקבוצה משוק קטן במונחי כדורסל תיקח אליפות. זה נחמד בשביל המנטרות השחוקות. הספרס הם רק דוגמה אחת. המחמאה הגדולה ביותר לפופוביץ' ולפילוסופיה שלו מדורגת היום בטבלה מעליו, הרבה מעליו. סטיב קר, שלקח אליפויות בספרס, למד אצל פופ דברים שיישם אחר כך כמנג'ר בפ'ניקס הנהדרת של 2010, ולקח את זה עוד צעד קדימה בגולדן סטייט 2015, הקבוצה הטובה ביותר במערב. ובמזרח? המובילה היא אטלנטה - שבנה תלמידו דני פרי כמנג'ר, ושמאמן עוזרו וחניכו מזה כשני עשורים מייק בודנהולזר, עם 0 מקרים של שחקן בודד שקלע העונה 30 נקודות במשחק, ועם מקרה ראשון בהיסטוריה של חמישייה שנבחרה לשחקן החודש.
העולם שינה את דעתו על NBA בזכות גרג פופוביץ'. בעיקר בשנתיים האחרונות, העולם הבין שפופוביץ' וההנהלה שמעליו מציבים את הסטנדרט הגבוה ביותר שלפיו אפשר למדוד היום סקאוטינג, שקט תעשייתי, רכישות שחקנים פנויים, מיצוי כישרון משחקנים קיימים, שילוב שחקנים בינלאומיים, משחק קבוצתי, חוסר אגו וניהול בשוק בעל משאבים מוגבלים, וכמובן, התחכמויות בראיונות בין רבעים.
הגדול בהיסטוריה? למיטב ידיעתנו, ונשמח אם יש בידי מישהו מידע אחר, עדיין לא נקבע תאריך תפוגה לאנושות. אבל ההיסטוריה תזכור שלמשך כמה שנים טובות, בעשורים שונים, גרג פופוביץ' לא היה מאמן. הוא היה סטנדרט.
האם הוא הגדול מכולם? (getty)