מעז יצא מתוק: החוויה הבלתי נשכחת במרדף אחרי ג'ורדן

כשגיל ברק התייצב לסוף שבוע האולסטאר ביוסטון לפני שנתיים, הוא רק חלם על פיסה מהגדול מכולם. אבל דווקא כשהוא איבד תקווה, הגיע רגע שכיפר על הכל. זכרון האולסטאר שלי, חלק ראשון

גיל ברק
גיל ברק  11.02.15 - 12:00
גיל ברק מתרפק
גיל ברק מתרפק
תחילת כתבה

אולסטאר 2013, יוסטון.

ומכוווווווווולם, אחד זהר יותר. רק אחד משך את מרבית תשומת הלב. כולם רצו ממנו חלק, או במילה אחת: סלפי. שחקן עבר? שחקן הווה? אולי זמר אורח או אמן? שחקן קולנוע? ראש עיר או חבר פרלמנט?

"מרוב כוכבים אי אפשר לראות את השמיים". אם השמיים היו הפרקט בטויוטה סנטר של יוסטון רוקטס, אז באמת שאי אפשר היה לראות אותו מרוב כמות הסלבריטאים שירדה לטקסס לסוף שבוע האולסטאר. כעיתונאי שנשלח מטעם ערוץ הספורט להעביר את חוויית האירועים לצופים ולגולשי האתר שלנו, הגעתי לחמ"ל של הפקת האולסטאר ושם נאמר לי שלא ישכנו אותי במלון עם שאר העיתונאים שבאו ליוסטון לעבודה דומה לשלי, אלא יחלקו אותנו הקולגות לשלושה בתי מלון. הסיבה - יש אירוע מיוחד שמושך יותר עיתונאים מבדרך כלל. האירוע הוא מסיבת יום הולדת. בעל השמחה: מייקל ג'ורדן.

אייר ג'ורדן הכריז על מסיבה במלאת לו 50 חורפים. מכל קצוות תבל הגיעו אנשי תקשורת לנסות ולתפוס תמונה שלו, שלא לדבר על תמונה איתו. לשאול שאלה אחת או שתיים, אם לא איתו אז לפחות עליו. לבקש שיאחלו לו מברוק, אריכות ימים, אושר ועשייה. להודות לו על תרומתו לענף שכולם כל כך אוהבים, לאבק הכוכבים הזה שכולם ממשיכים להתפלש בו. מקום המסיבה נשמר בסוד וכך גם חבורת המוזמנים הסופר אקסקלוסיבית.

במלון הבוטיק הנהדר בו התאכסנתי, נתקלתי מדי בוקר בחדר האוכל בצוות השידור של TNT. רג'י מילר, סטיב סמית', ארני ג'ונסון, צ'ארלס בארקלי. בתור לבייגל עם הקרים-צ'יז ומיץ התפוזים שמעתי את בארקלי לוחש למילר שהוא מגיע הערב למסיבה של מייקל. רג'י ענה שגם הוא מוזמן אבל הוא מקווה שעוד לפני האירוע המדובר, ג'ורדן יגיע לטויוטה סנטר כדי לקבל הכרה מהקהל שיבוא לראות את כוכבי המזרח מול כוכבי המערב. שמחתי וחשבתי שיהיה מרגש לעמוד על הרגליים ולמחוא כף לגדול מכולם.

כמו שהולך השיר: חיכיתי חיכיתי, ומי לא בא? מיכאל. ואכן, מייקל לא הגיע. אפילו לא התקרב לאולם. איזו אכזבה. אפילו אחרי שריקת הסיום, כשכבר חשבתי שהנה הוא מבליח לרגע, יחייך מעל המסכים הענקיים, יעמוד על במה קטנה בעיגול האמצע ויאמר בפשטות: "ת'אנק יו פור אול יור סאפורט ת'רואאוט דה יירס". זה לא קרה.

כל יושבי השורות הראשונות והעיתונאים נכנסו פנימה לשטח המגרש כדי להגיד שלום זה לזה ולטפטף באיטיות לעבר היציאות. היו שם בין היתר ביונסה וג'יי.זי, אלישייה קיז, קווין לטיפה, איוונדר הוליפילד, וולף בליצר, אחמד רשאד, דייויד סטרן. רשימה חלקית. על המגרש נשארו קובי, כרמלו, דווייט ולברון, דוראנט ופול, דאנקן וגריפין. ואין זכר לאיש השעה, לאיש הענף.

ואז הוא הגיע. הגדול מכולם. ללא עוררין, ללא מתחרים, אין עוד מלבדו - אפילו לא קרוב אליו. איש המאה, תרתי משמע.

יוסיין בולט! שקט, צנוע, כל כך הפוך מהרוק-סטאר הפומפוזי שמפזז ומשתולל על מסלולי הרקורטן ברחבי העולם, באצטדיוני האתלטיקה למיניהם. לבוש בז'קט כחול פשוט. סתם בא לראות משחק טוב, לא יותר.

בתחילה אפילו לא שמתי לב אליו. פתאום זיהיתי אותו: גבוה, רזה, פנים חתומות. מיד ביקשתי סלפי עם האיש, לפני שהוא יתפייד לאחד הפתחים כלעומת שבא. "בשמחה", הוא ענה וקירב את ראשו אליי, שייכנס לפריים. ובעודי מודה לו ובודק שהתיעוד עבר בהצלחה, ניגש אלינו קובי בראיינט, ירום הודו, המגה-סטאר בעל 5 האליפויות ואין ספור השיאים האישיים, מיסטר כדורסל בכבודו ובעצמו, וביקש מבולט, אם אפשר בבקשה, להצטלם איתו, והאם יוכל האצן לאחר מכן לחכות כמה שניות כדי שהוא, קובי, יוכל להביא את הילדים שלו לתפוס איתו גם תמונה.

בולט הסכים בלחישה וכך מצאתי את עצמי בין משפחת בראיינט והאדם המהיר בהיסטוריה של האנושות, ברגע שאותו לא אשכח לעולם.