במסגרת עבודתי העיתונאית יצא לי לעמוד מספר פעמים מול גרג פופביץ' באירועים מסוג האולסטאר וסדרות גמר ה-NBA, עם מיקרופון של ערוץ הספורט, בסיטואציות בהן הוא מחויב לעמוד מאחורי פודיום או סביב שולחן, ולענות לשאלות אנשי התקשורת. גם לאלה של עיתונאי זניח מארץ רחוקה. מצד אחד, כשהפניתי לעברו מיקרופון הרגשתי אדרנלין ומוטיבציה לאתגר את האיש בשאלה שתאלץ אותו להשיב תשובה ארוכה עליה לא יכולנו לדעת מראש את התשובה, ולעשות את זה כמובן מול הקולגות שלי מרחבי העולם. מצד שני, לא רציתי לספוג תגובה צוננת או מעליבה ליד כולם, עניין קבוע שהפך את פופ לידוע לשמצה.
ובכל זאת, עבודה היא עבודה והפטרתי באוזניו שלוש שאלות: אחת על פילוסופיית משחק, השניה על אופן בחירת שחקנים לקבוצה שלו, ולסיום שאלה על מה שהפך את מייקל ג'ורדן, שחגג באותם ימים יום הולדת 50, לשחקן הכי גדול אי פעם. לשאלתי הראשונה השיב באריכות יחסית על התאמת תכונות של שחקנים אלה לאלה, בתוך הקבוצה שלו. לשנייה השיב במספר מילים ואפילו תוך כדי שרבוב חיוך קל, שהקריטריון המרכזי שלו לבחירת שחקן, היא שבמסגרת ראיון היכרות, השחקן פשוט צריך... להצחיק אותו. לאחר שאלתי השלישית הוא הסתכל לי בעיניים, במעין מבט קפוא ומתנשא, ואמר שלוש פעמים "אתה צוחק עליי?" עם הפוגות של 5 שניות בין משפט למשפט, ואז קם והלך.
הנה לכם, באירוע אחד, תמצית אישיותו של גדול מאמני הכדורסל הפעילים כיום, ואחד הגדולים בכל הזמנים. גאון, בעל חוש הומור מיוחד, אך גם ציני ושחצן ובלתי נסבל.
מטיל פחד על כל מי שניגש עם מיקרופון (getty)
יש לו 5 אליפויות בכיס. רק לרד אאורבך ולפיל ג'קסון יש יותר ממנו (5 טבעות יש גם לפט ריילי וגם לג'ון קונדלה שאימן את המיניאפוליס לייקרס בסוף שנות ה-40, תחילת ה-50). הוא מאמן כבר 18 שנה ברציפות באותו מועדון, כשבעונה שעברה חתם לעוד 5 שנים כמאמן הראשי, וזאת לאחר שלפני שני עשורים היה הג'נרל מנג'ר שלה. יש לו למעלה מ-1,000 ניצחונות בקריירה, הוא נבחר פעמיים למאמן העונה וגידל והשביח אינספור שחקנים ואנשי מקצוע.
אפשר להמשיך ולהלל את האיש שלמד ושיחק באקדמיית חיל האוויר, שימש כקפטן שלה בשנתו האחרונה ואז גם הפך לקלעי המוביל בה. המאמן הכי מכובד ומוערך בליגה, שלישי במספר הניצחונות בפלייאוף בכל הזמנים רק לפיל ג'קסון ולפט ריילי, כשהוא מקדים בהרבה את רד אאורבך ואת מורו ורבו, מי ששימש לו כמנטור בתחילת דרכו, לארי בראון. הוא משלב בצורה אופטימלית בין אסכולות כדורסל אולד-סקול קלאסיות לבין כדורסל סופר-מודרני, בין שחקים ותיקים לצעירים ובין כדורסלנים אמריקנים לבין כאלה ממדינות אחרות בעולם. בקיצור, פופוביץ' הוא האיש שכולם רוצים להיות, ואיש שממנו רוצים, כדאי וצריך ללמוד.
רק דבר אחד אצלו הפך עם השנים למרגיז, מעליב ובלתי נסבל בעליל: הדרך בה הוא מתנהל מול אנשי תקשורת, עיתונאים ושדרים. די. זה כבר מזמן לא מגניב, או חמוד, או מצחיק, או מכבד. לא את המראיין שמולו, לא את הביזנס שעוטף את כולם ובעיקר לא אותו. הפוך פופ, הפוך. מתי הפכה העובדה ששדר קווים מצליח להוציא ממנו יותר מ-5 מילות תשובה, להישג (עיתונאי?!)? מדוע העיתונאים פוחדים להתייצב מול קואץ' פופ, ומעדיפים "להסתחבק" אתו רק כדי לא לחטוף מקלחת סרקסטית על יכולותיהם המקצועיות או על השכלתם?
אי אפשר לחלוק על ההצלחה (getty)
דוגמאות לא חסרות. לקרייג סייגר מ-TNT, הגורו של שדרי הקווים בארה"ב, פופ לקח את המטפחת מדש הז'קט תוך כדי שאלה שנשאל, קינח בה את אפו והחזיר אותה לדש הז'קט, לא לפני שהוא מפטיר לעברו: "איך אתה יכול להיות מקצועי עם ז'קט שכזה?". למישל טפויה, אז ב-ESPN, ענה ש"הכדור לא נכנס לחור" אחרי שנשאל איך הוא מסביר אחוז נמוך של קליעות לשחקני קבוצתו. לדוריס ברק המוערכת והוותיקה ששאלה ממה הוא הכי מודאג במשחקו של לברון ג'יימס, השיב: "את צוחקת?" ולאחר שתיקה מביכה הוסיף: "מהיכולת שלו לקלוע".
נו באמת! מצחיק? ממש לא. מזלזל, דבילי, מיותר... אכן. במקרה הטוב הוא יכול לענות לשאלות ב-OK. במקרה הרע הוא עונה ב"ג'יז או וויז, ג'יזס, קאם און, וואט קיינד אוף אה קוושצ'ן איז דאט?!". במקרה המעליב והמשפיל הוא כבר ענה במסיבת עיתונאים קבל עם, עדה, 15% רייטינג בארה"ב ומיליוני צופים ברחבי העולם: "האם אתה על משהו?".
אז נכון, יש גם קטעים קומיים בראיונות איתו, אבל רק כשאלה באים מתוך הערכה של פופוביץ' למראיין או לשאלות שהוא שואל. למשל, צ'ארלס בארקלי, האיש והפה הגדול והדעתן שלא מפחד מאף אחד ומאף תגובת נגד, נאלץ להסתפק בשתי שאלות בלבד אחרי שפופביץ' נטש את עמדת הראיונות כשהחליט שמספיק לו. ג'ף ואן גנדי, פרשן הבית הבכיר של ESPN אמר מולו בראיון: "אתה מלחיץ אותי, לא הייתי ככה בלחץ בחיים, התייעצתי עם שדרי קווים שאמרו לי לשתף אותך ברגשות". אז פופ ניגש, חיבק אותו, כדי להביע רגש, ואז עזב את הריאיון בלי לומר מילה.
יובי בראון, המאמן והפרשן האגדי, אמר לי פעם שבתעשיית טלוויזיית הספורט, כולנו צריכים ואמורים לעמוד זה לצד זה כדי לספק מוצר בידורי, קליל ואטרקטיבי. קצת לייפות את המציאות, קצת לצבוע אותה בזויות מצלמה, בקליפים מוזיקליים מחדירי אנרגיה ואמוציות, ובמשפטים ותובנות של עסק רציני, אבל לא רציני מדי. גרג פופוביץ' היה בשיעור הזה של ה-NBA, לפני שנכנס בשערי הליגה אי-שם לקראת סוף שנות ה-80. אבל לפעמים עושה רושם שהוא עזב את השיעור בחוסר חשק ותוך כדי סינון הערות ציניות, כמה רגעים לפני שזה הסתיים.
בסוף הקורס הציון שלו, בהתאם לכך, היה –A. איי מינוס. על גבול המושלם, ובכול זאת עם מינוס.
זה באמת נחוץ? פופוביץ' עם סייגר (getty)