עזבו מספרים, סטטיסטיקות וטקטיקות. לקליבלנד פשוט הגיע. הגיע למועדון, לעיר ולמדינת אוהיו ניצחון ראשון בהיסטוריה של הקאבס בגמר פלייאוף. הגיע ללברון ג'יימס. הוא הפנים לקחים מההפסד במשחק הראשון והבין שאפשר לקלוע סביב 40 נקודות ויחד עם זה למסור 11 אסיסיטים ולהכפיל את כמות הכדורים החוזרים. אפשר לנצח גם כשהשופטים דופקים אותך פעמיים ושלוש במאני טיים, אפשר לוותר על הימור של זריקה מבחוץ וללכת פנימה כדי להביא נקודות מהקו.
מה שעוד אפשר זה לפרגן, אפילו בקטנה, למי שהניצחון הזה הגיע לו אולי יותר מלכל אחד אחר – לקואץ' דייויד בלאט. להסיר את הכובע בפני עוד הישג היסטורי של ניצחון ראשון שכזה. על התכנית משחק של קצב איטי, של הגנת רצח, של חילופים אוטומטיים על סטף קרי, של פניה לקצה הספסל. על אמונה שלהיות אנדרדוג מובהק זה יתרון, ועל היכולת שלו להעביר את זה לשחקנים. אולי יותר מכל ניצחון אחר בקריירת ה-NBA הקצרה של בלאט עד כה, הניצחון הזה רשום על שמו.
שהמלעון יפרגן קצת (gettyimages)
יותר ויותר אנשי מקצוע, קולגות, עיתונאים ובטח שחקנים יודעים להעריך את הניסיון, היכולות וההתנהלות של בלאט בסיטואציות מהקשות, מהמלחיצות ומהמורכבות שעולם הספורט יכול לייצר. אז קדימה, שגם לברון יגיד את זה בקול רם מתישהו. שהמלעון המעצבן הזה ייתן כבר לקואץ' בלאט קצת קרדיט, קצת!
את בלאט זה לא מעניין, כך לפחות הוא משדר לכולם. הוא ממשיך להסתער על החלום במלוא הכוח. המומנטום, האנרגיות והאמונה שזה בהישג יד ימשיכו להניע את המאמן קדימה, יחד עם המשפחה איתה יתאחד בקליבלנד ביממה וחצי הקרובה, לפני שאולם אוהב, אוהד ומחריש אוזניים יקבל את פני הקבוצות בקיו ארינה למשחקים 3 ו-4.
הזמרת דינה וושינגטון שרה פעם "What a Diff'rence a Day Made". אתמול היו רבים שאמרו שקליבלנד לא שווה אפילו ניצחון אחד בסדרה הזו, היום הם אוכלים כובעים, מתנצלים ואומרים בפה מלא בד: הסדרה פתוחה לגמרי, התואר יכול ללכת לכאן או לכאן. כנראה לא סתם אפשר למצוא את השיר של הגברת וושינגטון באלבום America's Favorite Hits. ממשהו או מישהו שאף אחד לא ספר, אתה יכול בין לילה להפוך ללהיט, לאהוּב גם באמריקה.
בלאט וקבלן הביצוע. חוזרים הביתה (gettyimages)