הוא כבר היה מהסופרסטארים הגדולים ביותר של הליגה, נחשב בעבר הלא רחוק לאחד מהרכזים הטובים בעולם, יש לו 4 טבעות אליפות ומקומו בהיכל התהילה של הכדורסל מובטח. ודווקא עכשיו, אחרי שתי עונות חלשות, בשלהי אחת הקריירות המפוארות ב-NBA - בטח של שחקן אירופאי – טוני פארקר הוא השחקן החשוב ביותר במערך של סן אנטוניו.
כידוע, ניסיון וכישרון אי אפשר ללמד, ואת שני אלה יש גם יש לגארד הצרפתי, ובגדול. ובעידן שבו מוביל כדור שלא זורק שלשות מקילומטר הוא זן נכחד, הרכז שבמשך למעלה מעשור הוביל את כל הגארדים בליגה בנקודות מתוך הצבע, והכל בתוך מערכת תבניתית של שיטה קצת "אולד-סקולית" מאת גרג פופוביץ' – יכול לספק את המימד הנוסף בדרך של הספרס, אולי, לעוד אליפות.
הכי חשוב בספרס. פארקר (getty)
פופ דוגל במשחק עם תנועה ללא כדור, במסירות ללא כדרור, ובהגנה קשוחה על מובילי התקפות היריבה. במשחק עומד הוא מתבסס בין היתר על הכנסת כדור לשחקני ציר טבעיים כבר 20 שנה כמו דייויד רובינסון האגדי, טימי דאנקן הנפלא והבלתי נגמר, והחל מעונה גם למרכוס אולדריג' האיכותי. אם עד לפני שתי עונות סן אנטוניו הציגה סגל שבו כמעט כל אחד צלף באחוזים נהדרים מחוץ לקשת, הרי שבעת האחרונה הסיפור שונה לגמרי. דני גרין נמצא בתקופת קליעה מזעזעת (33.3%), הרגליים העייפות של בוריס דיאו המתבגר משפיעות על איכות הזריקה שלו מבחוץ (36.6%), התוספות של הוותיקים קווין מרטין (33.3%) ואנדרה מילר (25.0%) גם הן לא תורמות למצב, כנראה מאותן סיבות, ובסך הכל הקבוצה קולעת ב-37.5% מחוץ לקשת. כל זה, עושה לצוות האימון של סן אנטוניו לא מעט כאבי ראש.
כשהקבוצה שלך יורדת מכמעט 40% ל-3 בממוצע לעונה בין השנים 2010-2014 לסביב ה-36% בשנתיים האחרונות, אתה צריך לחזור לבסיס. והבסיס הוא פארקר החודר, היוצר וכן... גם הקלעי. פארקר תמיד היה יוצא מן הכלל בכל מה שקשור לקליעה מחצי מרחק, תוך כדי כדרור וביציאה מחסימות. בעניין הזריקה מחוץ לקשת, הצרפתי עומד על ממוצע קריירה של 32.7% כשב-5 עונות מתוך ה-15 שלו לא עבר את 29% האחוזים (23% בלבד בעונת 2011/12). דווקא בשנתיים האחרונות, על רקע חולשת חבריו לקבוצה, פארקר קולע באחוזים הכי טובים שלו אי פעם מטווח ה-3: 42.1% בממוצע.
האחוזים מעבר לקשת מדאיגים אותו? (getty)
העניין הוא שככל שהקריירה שלו התקדמה, כך גם פחתו הזריקות שלו ממרחק, משלוש במשחק, לאחת בלבד. עכשיו זה הזמן שלו להעיז יותר מן הטווח הזה לאור המצוקה הקבוצתית לנקודות משם, עקב העובדה שהספרס משחקים בהרבה התקפות משחק "פוסט-אפ" על דאנקן, אולדריג' ודיאו ובכך מצופפים את הצבע ומשאירים אותו חופשי לצליפות. פארקר של נבחרת צרפת, בכל הקמפיינים בהם השתתף, אהב לזרוק יותר ממרחק. נכון שקו השלוש תחת חוקי פיב"א הוא קרוב יותר מזה ב-NBA, אבל האיום שלו אז והיכולת העכשווית שלו לדייק משם פותחת את הצבע גם לחדירות הנהדרות שלו לסל וגם לחלוקת מסירות לגבוהים שחודרים פנימה ללא כדור כדי להניח עוד שתיים קלות.
אין לו את טווח הקליעה של רכזים דוגמת סטף קרי, קמבה ווקר או דמיאן לילארד. כבר אין לו את הצעד הראשון המהיר של ראסל ווסטברוק, כריס פול או אייזיאה תומאס והוא גם לא פיזי כמוהם, אבל הוא לא פחות חכם מהם מבחינת הבנת המשחק, ואף אחד מהם לא מתקרב אליו בתחום הניסיון שיש לו, בטח במעמדי פלייאוף.
זו שירת הברבור של דור הזהב שליווה אותנו בעשור וחצי האחרונים והעונה לשם "ספרס ביג-ת'רי". זו הריצה האחרונה בעידן הנוכחי ובגרסה הזאת של סן אנטוניו בנסיון לקחת עוד אליפות. ג'ינובילי בן ה-38 כבר היה עם רגל וחצי בבית לאחר פרישה בסיום העונה הקודמת ורק שכנועים נמרצים של פופוביץ' שכנעו אותו לחזור לעוד סיבוב; דאנקן, אוטוטו בן 40, סיים השבוע משחק פלייאוף ראשון אחרי 246 כאלה ללא סל שדה אחד ומבחינתו הלפיד ללמרכוס אולדריג' עבר בצורה הכי חלקה שיש; ופארקר, תכף בן 34... הוא פשוט נראה קצת עייף ושבע. אבל עם היכולת שלו לתת "פוש" אחרון ולהמציא את עצמו כל פעם קצת מחדש, הוא יכול להיות ההבדל בין עונה נהדרת נוספת של הספרס, לבין עונה חלומית שתשלים לצרפתי כף יד אחת מלאה עם טבעת אליפות אחת על כל אצבע.
הגיל עושה את שלו (getty)