למרות הנטייה המובנת שלנו כישראלים לבטל את כל מה שקליבלנד עושה בעידן פוסט דייויד בלאט, אני מוכרח לומר שאם אני הג'נרל מנג'ר דייויד גריפין, אני מתמלא באופטימיות אחרי שני המשחקים הראשונים בסדרה מול דטרויט.
ראשית, מכל המועמדות לאליפות – גולדן סטייט, סן אנטוניו ואפילו אוקלהומה סיטי - קליבלנד "זכתה" בסיבוב הראשון המסובך ביותר. דטרויט, בטח אחרי הטרייד שהביא את טוביאס האריס באמצע העונה, היא קבוצה טובה, אפילו טובה מאוד – גארד יוצר כמו רג'י ג'קסון, גבוה דומיננטי בדמות אנדרה דראמונד, צוות מסייע חזק בהובלת קנטאביוס קולדוול-פופ ומרקוס מוריס, ומנטליות קשוחה, שממשיכה להיות חלק מהפיסטונס עוד מימי הבד בויס של סוף שנות ה-80, תחילת ה-90.
כל המרכיבים האלו יכולים להוות מוקש לא קטן, בטח ובטח בתחילת הפלייאוף, אבל קליבלנד הצליחה לסלק אותו מדרכה, והיא יוצאת למישיגן בראש שקט עם יתרון 0:2. המרכיב העיקרי בשני הניצחונות הראשונים היה, איך לא, לברון ג'יימס. פתיחת הפלייאוף שלו עם ממוצע של 24.5 נק' ב-60 אחוז מהשדה, 7 ריב' ו-6 אס', מזכירה לנו שעדיין מדובר בשובר שיוויון.
בנוסף, הוא שותף לדבר הכי מעניין עד עכשיו בפלייאוף הזה (מה שאומר משהו על העניין, אבל זה לטקסט אחר) - דו-קרב" עם ילד בן 19, סטנלי ג'ונסון הרוקי, שטען אחרי המשחק השני, בו לברון קלע 12 מ-18 מהשדה, שהוא ללא ספק בתוך הראש של המלך. יש שם טראש טוק, מהלכים מלוכלכים, והרבה אגו – כמו שצריך להיות בפלייאוף. לברון עצמו לא מייחס לעניין חשיבות. בעיניו, כל מה שקורה בתוך ארבעת הקווים הוא לגיטימי וחלק מהמשחק. לא בטוח שאם היה מפסיד את אחד המשחקים היה מדבר באותה צורה, אבל לפחות כרגע, הוא לא באמת נותן לג'ונסון להיכנס לו לראש.
ג'יימס. עדיין שובר שוויון (ggety)
ג'יימס, ובצדק, צריך להתעסק בדברים אחרים. בראש ובראשונה, איך הוא מצליח לסיים את הסדרה מול דטרויט בכמה שפחות משחקים וכמה שפחות אופציות למריבות, כי מוזר ככל שזה יישמע – יכול להיות שזאת הסדרה הכי קשה שקליבלנד תתקל בה במזרח. גם אטלנטה וגם בוסטון - אחת מהן תשחק נגד הקאבס בשלב הבא - חטפו סוויפים מקליבלנד בפלייאוף הקודם, ואין שום סיבה שמשהו ישתנה בעונה הזאת. מבין מיאמי, טורונטו ואינדיאנה, האופציות הריאליות לגמר המזרח, אולי ההיט עם משקעי העבר ללברון, יכולים לתת פייט. אבל מדובר באולי גדול, בטח ללא יתרון ביתיות – למעשה קליבלנד צריכה לעשות את המצופה ממנה ולהגיע לגמר ה-NBA, בזמן שבמערב ילחמו עד טיפת הדם האחרונה, ורק לאחר מכן, יוכלו להתחיל לחשוב על הגמר.
מטרת העל של הקאבס כפי שנוכחנו לגלות בעונה שעברה, היא להגיע בריאים ככל האפשר לסדרה האחרונה. מאז יצירת הטריו, עוד לא קיבלנו אותם בכושר מלא וביחד ברגעי האמת, ולמרות כל הטלטלה שעברה על המועדון הזה עם ההפסד לגולדן סטייט, פיטוריו של בלאט, היחסים בין הסופרסטארים וכיוצא בזה – עדיין מדובר בקבוצת כדורסל מוכשרת מאין כמותה, עם פוטנציאל התקפי שלא נופל מאף קבוצה אחרת בליגה.
כן, גם לא מגולדן סטייט. כשהכל מתקתק ועובד, החבורה של טיירון לו יכולה להיות ממתק לעיניים של הצופה. זה הוכח במהלך הכי יפה עד כה בפלייאוף, עם 10 מסירות ב-17 שניות במשחק הראשון מול דטרויט, שהסתיים בשלשה של דלאבדובה. בכלל, הקאבס קלעו עד עכשיו בפלייאוף 32 שלשות ב-2 משחקים מתוך 73 ניסיונות – 43.8%. זה נתון שאם יימשך, יכול להביא אליפות, בטח בעידן הנוכחי של ה-NBA.
לפעמים הקאבס נותנים חתיכת הצגה (getty)
נכון, צריך לסייג. מדובר בסה"כ בשני המשחקים הראשונים והמבחן האמיתי יגיע במשחקי החוץ, כי בסופו של דבר בגמר אליו הם שואפים להגיע, סביר להניח שיצטרכו להסתדר ללא יתרון ביתיות. וכן, זאת אותה קליבלנד שראינו השנה "מסריחה" את המגרש בלא מעט מקרים. וכן, המאמן הנוכחי שלה, לו, לא מרגיש כמו אדם שיכול לספק ניצחונות כשהקבוצה תתקל בקשיים בדרך. ובסוף, כשיש קשיים, אז לברון הולך אחד נגד ארבעה, וכל המשחק היפה והקבוצתי נזרק לפח, וגם הוראות המאמן (אם יש כאלה) לא נספרות ע"י המאמן שעל המגרש.
רק שלפחות בעיני, כל עוד הקבוצה הזאת נשארת בריאה, תדמית האנדרדוג תעשה לה טוב, כי היא בעצם רק תדמית. לברון יודע שמלאי ההזדמנויות שלו הולך ומתמעט, קיירי ולאב צריכים להוכיח שהם שותפים אמיתיים וראויים להיקרא טריו, ואיתם ג'יי.אר סמית', טריסטן תומפסון, מת'יו דלאבדובה, אימאן שאמפרט וטימופיי מוזגוב, שההפסד בגמר בשנה שעברה צרוב להם עדיין בזיכרון.
קליבלנד, מתחת להכל, היא חיה פצועה וחבוטה, שמקבלת את יחסי הציבור הגרועים בליגה, כי כולם מצפים ממנה ליותר. אז אולי דווקא השנה, כשהזרקורים על גולדן סטייט ההיסטורית של סטף קרי, יבואו החברים מאוהיו שיושבים בפינה, יתפסו את מרכז הבמה, ויכתבו בדפי ההיסטוריה את שמה של קליבלנד כאלופת ה-NBA.
עדיין לא ראינו אותם במבחן אמיתי (getty)
ייכנסו לדפי ההיסטוריה? (getty)