האיש הגדול: שובה של אופנת שחקני הפנים

לאופנות יש שתי תכונות עיקריות בולטות - הן אוהבות להתחלף ולהשתנות לעיתים תכופות ויש להן נטייה לחזור על עצמן. ומה שנכון למכנסי פדלפון, מוזיקת האוס וקוקו-בלוף, נכון גם לספורט ולכדורסל בפרט. הסמול-בול, שעד לפני שעה היה הטרנד הכי לוהט בכדורסל, מתפייד משהו לנוכח מה שמרגיש, לי לפחות, כמו קאמבק של שחקני הציר, הסנטרים, שחקני הפנים, שלא לומר הפיבוטים.

עוד מוקדם לסכם את פלייאוף ה-NBA הנוכחי, אבל אי אפשר להתעלם מהדומיננטיות של שחקני הפנים בקבוצות המנצחות, ובמקביל מהיעלמותם של אלה אצל המפסידות. מהכושר הנהדר של חסאן וויטסייד, למרכוס אולדריג', יונאס ולנצ'יונאס ואנדרו בוגוט, דרך החולשה של דווייט האוורד, אמיר ג'ונסון וזאזה פאצ'וליה, ועד להיעדרות של מארק גאסול - האנשים הגדולים והארוכים בצבע מכריזים קאמבק.

אם נבחן את המילניום הנוכחי, קו פרשת המים בעניין הזה היה פאו גאסול. אחרי שתי אליפויות במדי הלייקרס בסוף העשור הקודם כסנטר דומיננטי יחד עם אנדרו ביינום גדול המימדים, הגיע זמנם של הענקים לקחת צעד אחורה ולתת לפורוורדים להשתלט על העסק. בשנים שקדמו לזכייה הכפולה, אותה הלייקרס זכתה בשלוש אליפויות ברצף כששאקיל אוניל היה חתום עליהן, ואחר כך הגיע טים דאנקן בשיאו עם שלוש אליפויות שהעניק לספרס בקפיצות של שנה בין לבין.

את אותן עונות מילאו דטרויט של בן וואלאס, שהיה מפלצת הגנתית וריבאונדר מטורף, מיאמי של (שוב) שאקיל אוניל ובוסטון עם קנדריק פרקינס וגלן "ביג בייבי" דייויס, שהמאסה שלהם פינתה רחבות לביג-טרי המקורי. אחרי הלייקרס קיבלנו את דמדומי האופנה ההיא עם טייסון צ'נדלר של דאלאס ואז הגיע הדאבל של מיאמי ששיחקה בלי סנטר אמיתי, סן אנטוניו עם דאנקן בשלהי הקריירה וגולדן סטייט של העונה שעברה.

מסתבר שקשה היה לקבוצות של הסיבוב הראשון לעלות לחצאי הגמרים האזוריים ללא תרומה משמעותית מהאנשים הגדולים בצבע. ממפיס בלי גאסול זו חבורה מפורקת הגנתית והתקפית, עם כל הכבוד, ויש המון, ליכולות של זאק רנדולף. המספרים של דווייט האוורד מול גולדן סטייט קצת משקרים (13.2 נק' ו-14.0 ריב') כי לא מעט מהם נערמו ביותר מידי דקות לא משמעותיות כשהמשחקים היו גמורים - ככה זה כשההפרש הממוצע בו יוסטון הפסידה לווריורס היה 26.75 נק'.

דאלאס הציגה את זאזה פאצ'וליה, שסיים את הסדרה נגד אוקלהומה עם 6.6 נק' בממוצע ואפילו מספר נמוך מזה של ריבאונדים. מי שהתקדמו הלאה בפלייאוף במערב היו סן אנטוניו, ששיחקה המשך הרבה דקות עם למרכוס אולדריג' בעמדה מספר 5 וזה סיפק עד עכשיו בחמישה משחקים כמעט 20 נק' ו 8 ריב'. אפילו באוקלהומה, שמסורתית לא מתבססת על משחק פנים, אניס קנטר עושה פלייאוף נהדר של 13.7 נק' עם 6.5 כדורים חוזרים.

בצד המזרחי של הליגה, בעוד אנדרה דראמונד נלחם לבד ובגבורה בלהקה מקליבלנד עם 16.8 נקודות ו-9.0 ריב', בוסטון לא תפקדה מול אטלנטה גם לאור החולשה של הסנטרים טיילר זלר וג'ראד סלינג'ר, שסיפקו יחד פחות מ-12 נק' ו-10 ריבאונדים. אמיר ג'ונסון נתקע על מספרים חד ספרתיים בשתי הקטגוריות הללו וקלי אוליניק שיחק 8 דקות בלבד בממוצע למשחק. ולהבדיל, חסאן ווייטסייד של מיאמי עם 13.1 נק', 11.4 ריב' ו 3.5 חסימות במשחק, ניצח את אל ג'פרסון של שארלוט שהגיע לכמות דומה של נקודות, אך הוריד פחות מחצי הכדורים החוזרים מהענק של ההיט, וחסם פחות מחצי חסימה למשחק.

יונאס ולנצ'יונאס וביסמק ביומבו של טורונטו קטפו יחד למעלה מ-21 כדורים במשחק בסדרה מול אינדיאנה, בעוד שהגבוהים של הפייסרס, יאן מהינמי וג'ורדן היל הורידו 6.3 כאלה בסך הכל. כרגע, מי שמשייטות להן לעבר, אולי, מפגש חוזר בגמר הן גולדן סטייט וקליבלנד. בינתיים אנדרו בוגוט של הווריירס וטריסטן תומפסון של הקאבס לא נדרשים למאמץ מיוחד, אבל תהיו בטוחים שללא תרומה משמעותית של שניהם מול אולדריג' שנמצא בכושר מטורף ודאנקן הבלתי נגמר של הספרס, יהיה קשה לשתי אלופות האזורים של העונה שעברה ושל העונה הזאת לשחזר את המפגש מאשתקד. כי כמו שכל הליגה יודעת כבר כמעט שני עשורים, סן אנטוניו מבליחה אחת לכמה שנים וצועקת, ממש כמו עכשיו: משחק פנים זה הישן החדש והאופנה לעולם חוזרת.