מזרח שוקולד: כך הפך אזור לג'ימבורי של לברון

1. כאשר דייויד סטרן ובעלי 30 קבוצות הליגה החליטו לצאת למלחמה בשחקנים בקיץ 2011, הם החליטו לעשות זאת בשם עקרון ״השוויון התחרותי״. הם טענו כי תקרת השכר במתכונתה הנוכחית מאפשרת פערי מעמדות גדולים מדי בין קבוצות, ומשאירה יותר מדי כוח בידי השחקנים. במשך חודשים ארוכים הם התכתשו ביניהם, עד שהופיעו בסוודרים בערב דצמבר אחד והודיעו שהצליחו לסגור דיל.

מאז התחלף לוח השנה ל-2010, השוויון התחרותי נראה על פניו בסדר גמור: כל 15 קבוצות המזרח הופיעו בפלייאוף וכך גם 13 קבוצות מהמערב, פרט למינסוטה וסקרמנטו. אפילו בזבוזים כבר לא מבטיחים ניצחונות.

לחצאי הגמר האזוריים של 2016 העפילו בין היתר הקבוצות המדורגות אחרונה (פורטלנד), 24 (טורונטו) ו-22 (אטלנטה) בתקרת השכר הקבוצתית, בעוד שלוש משש המבזבזות הגדולות במזרח כלל לא הגיעו לפלייאוף. את המערב ייצגו בגמר מאז 2010 חמישה מועדונים שונים, ובמזרח? אה, בוס, נדמה לי שעלינו כאן על בעיה.

2. סדרת חצי גמר המזרח נגד בוסטון ב-2010 תיזכר כטראומה מכוננת בתולדות העיר קליבלנד. הקבאלירס התרסקו בקול רעש עצום, והקרקע הוכנה לאחת מהעזיבות המתוקשרות והאכזריות שידע הספורט העולמי. לברון ג'יימס לקח את כישוריו למיאמי, ומאז לא הפסיד אף סדרה באיזור שלו, כשהוא מחזיק במאזן של 0:17.

נשמע לכם מוכר המספר הזה? בעיקר מכיוון שזה גם המאזן של הקאבס במזרח מאז שלשת הניצחון המטורפת של דריק רוז ב-8 במאי 2015, שקבעה 1:2 לשיקגו בסדרה. הבוקר התבשרנו שרצף הניצחונות הנוכחי נגד יריבות מאותו איזור, הוא הארוך מסוגו בתולדות הליגה בפורמט הפלייאוף הנוכחי. אפילו בימי מייקל ג'ורדן העליזים, הקבוצה של מספר 23 היתה צריכה להילחם ביריבות רציניות ושורטות בדרכה לטופ.

בזמן שבמערב מתכתשות העונה שלוש או ארבע סופר-קבוצות, קליבלנד מטיילת כל הדרך לגמר. טורונטו על פניו זו קבוצה עם המון רוח קרב, שניצחה בשתי סדרות בהן איבדה את הביתיות, ולא הפסידה עד עכשיו פעמיים ברצף. אולם מול הלברונים, בינתיים ועד להודעה חדשה, היא נראית מובסת, מותשת וחסרת אונים. אל תקנאו במלוהקת הטרייה לתפקיד הצאן לטבח; מישהי פשוט צריכה להיות שם, ופשוט אין יותר מדי מתנדבות.

3. האמת, כל הכבוד לטורונטו. מצד אחד נדמה שהיא נחבטה בתקרת הזכוכית, ושהכוכבים שלה קייל לאורי ודמאר דרוזן לא יכולים להוציא מעצמם יותר ממה שכבר הביא אותם עד הלום. מצד שני, כל עוד מסאי יוג׳ירי המבריק אוחז בהגה, נדמה שיש להם לאן לשאוף.

בתור התחלה, היא הקבוצה היחידה מבין אלה שעדיין משחקות שגם בוחרת בלוטרי הקרוב, הודות לשוד שבוצע בטרייד אנדראה ברניאני. רוב הסגל שלה עדיין צעיר, כולל שחקני מפתח כמו ואלנצ׳ונאס או פאוול. אבל בהחלט יכול להיות גם בלי דרוזן, שעלול לעזוב הקיץ, הם ימצאו את עצמם בעונה הבאה נאבקים להגיע לרף שקבעו העונה.

במילים אחרות, היא הולכת בדרכן של בוסטון שהזדקנה, שיקאגו שנשחקה, אינדיאנה שהתפוררה מבפנים ויתר הקבוצות שפשוט לא היו טובות מספיק (באופן סמלי - גארנט, פירס ורונדו, ווסט, היברט וסטיבנסון מהקבוצות ההן, עברו כולם למערב). כן אטלנטה, אנחנו זוכרים שבעונה הרגילה הייתם ממש בסדר.
 
4. מי בכלל יכולה במזרח הנוכחי לסכן את לברון ג'יימס? הסכם העבודה החדש יצר סוג של ליגת פנטזי תחרותית בה רוב הקבוצות צריכות לבנות כמעט מאפס בכל שנה, אבל בינתיים דן גילברט פותח את הארנק למען לברון, משלם מס מותרות שרחוק במעט מתקציבה של פורטלנד כולה - ובתמורה זוכה לשחקן הגדול של דורו, ולדומיננטיות קבוצתית מוחלטת.

אמנם העונה דווקא יש במזרח לא מעט קבוצות טובות, אפילו טובות מאוד בפוטנציה, אבל אף אחת מהן אינה באמת מועמדת לאליפות או נראית כמי שיכולה לעשות קפיצה קדימה (אולי פרט לבוסטון אם תמצא סופרסטאר נוסף), וחלקן אף עומדות לאבד נכסים מרכזיים: ג'ימי באטלר, דרוזן, פול ג׳ורג׳, אל הורפורד, חסן ווייטסייד - כל כך הרבה שמות גדולים במזרח עשויים להחליף קבוצה הקיץ.

בעוד רוב קבוצות הצמרת במערב נהנות מתרבות ארגונית יציבה, שחקן-על ו/או דמות דומיננטית על הקווים - במזרח פרט לקייסי, רק מאמן אחד, אריק ספולסטרה ממיאמי, כיהן בתפקידו הנוכחי באביב 2013. כך קשה למשוך סופרסטארים, קשה ליצור זהות, קשה לבנות יריבות, וגם קשה לחשוב לטווח ארוך.

5. הדומיננטיות הזו רעה לליגה, וכאן סילבר יכול לחשוב יצירתי. אין כבר סיבה אמיתית לא לקחת לפלייאוף את 16 הקבוצות הטובות לפי מאזן ולשבץ אותן במפגשי 1-16, 2-15 וכו׳, או לשבץ מחדש לפי מאזן אחרי סיבוב אחד, שלא לדבר על חלוקה גיאוגרפית מחודשת לגמרי של כל העסק - הרי מה ההיגיון בכך שמינסוטה משחקת באותו בית עם פורטלנד שרחוקה ממנה שני אזורי זמן, אבל פוגשת רק פעמיים את מילווקי מהמדינה השכנה הרחוקה 5 שעות נסיעה?

השיטה הנוכחית אכזרית כלפי המערב, ואפילו תירוץ הטיסות הארוכות כבר לא תופס - אם קליבלנד לא תפסיד יותר מפעם אחת לטורונטו, הרי שבחודש וחצי של פלייאוף היא תטוס כ-2,800 קילומטרים בסך הכל - קצת יותר מטיסה בכיוון אחד של סטף קארי ליוסטון בסיבוב הראשון.

כבר שנים הפלייאוף המערבי מייצר קלאסיקות, והמזרחי הרבה פחות. איזון תחרותי אמיתי, אותו מונח שבשמו נוצרה ההשבתה ההיא, יש בדרג הביניים - אבל נפסק ברגע שמגיעים למגרש של הגדולים. אמרנו שסילבר ״יכול״ לחשוב יצירתי? אולי המילה הנכונה היא ״צריך״. אחרת, נמשיך לקבל - עד שלברון יזדקן - חצי פלייאוף במעמד צד אחד.