פלייאוף ה-NBA עומד בפתח ולמרות התחושה שיש העונה יותר מועמדות ללכת עד הסוף בזכות יכולות אינדבידואליות שוברות שיאים של לא מעט כוכבים, ברמה הקבוצתית אנחנו כנראה בדרך לטרי-פיט בגמר – עונה שלישית ברציפות בה נחזה בגולדן סטייט ובקליבלנד נאבקות על התואר.
הירידה ביכולת של קליבלנד רק נותנת יותר מוטיבציה ללברון
עם כל הכבוד, ויש הרבה, להישגים האישיים של כוכבי המזרח איזיאה תומאס הנהדר מבוסטון, דמאר דרוזן הסקורר מטורונטו, הפריק היווני, יאניס אנטטוקמפו ממילווקי והטירוף של ג'ון וול מוושינגטון – כל אלה יצטרכו לעבור דרך לברון ג'יימס וקבוצתו האלופה מקליבלנד.
המלך ג'יימס השיג כרטיס לגמר ב-6 השנים האחרונות ובשלושה מהם גם סיים עם טבעת אליפות. מאז פגרת האולסטאר קליבלנד קצת מדשדשת והספיקה כבר להיפרד מהמקום הראשון במזרח, אבל כשהפצועים שלה חוזרים בדיוק בזמן לחלק החשוב של העונה, בטח כשמדובר בטריסטן תומפסון שמסדר לקבאלירס את ההגנה מול שחקני הפנים ואת מצבת הכדורים החוזרים בשני צידי המגרש, העסק יראה אחרת לגמרי כל הדרך אל הגמר.
עקומת הירידה ביכולת של קליבלנד זה בדיוק הדלק שלברון זקוק לו כדי להטריף את חבריו לקבוצה, ואולי חשוב מזה, להדליק את עצמו. למרות שבעיני רבים הוא לא ממש מועמד לתואר המצטיין של העונה, ועדיין לא בצמרת הכי גבוהה של השחקנים הטובים בכל הזמנים תחת סעיף מספר תארים קבוצתיים – אליפות נוספת תסתום הרבה פיות לגבי פקפוק ביכולות של לברון להיכנס לעשיריית הגדולים בכל הזמנים.
מהמורה בדרך – טורונטו ראפטורס. קייל לאורי חזר מהפציעה שלו בדיוק בזמן לקראת סיום העונה הרגילה והתוספות שהגיעו לקנדה רק לפני חודש, סרג' איבקה ופי ג'יי טאקר, יכולים לעשות צרות לכל יריבה ולקחת את קליבלנד למסע לא פשוט. אבל בשורות האלופה עדיין משחק ההוא, לברון, שיודע שבגיל 32, ההזדמנויות שיש לו לזכות בעוד אליפויות הולכות ומתמעטות.
מחכה למאני טיים (getty
מי תעצור את גולדן סטייט?
הסיפור דומה גם במערב היבשת. העונה ההיסטורית וההיסטרית של ראסל ווסטברוק באוקלהומה סיטי, הדומיננטיות של קוואי לנארד בסן אנטוניו ושל ג'יימס הארדן ביוסטון, הרעב של כריס פול מהקליפרס, ההצלחה של גורדון הייוורד ביוטה וההצגות של דמיאן לילארד הנפלא מפורטלנד – אלה יתקלו בדרכם לטבעת בגולדן סטייט ווריירס.
כשכולם בריאים אצל הקבוצה מהמפרץ, וזה הולך ומתגבש בדיוק בזמן עם חזרתו של קווין דוראנט מהפציעה שלו – מי שלא היה שם בעונה שעברה וללא ספק שידרג התקפית (עד כמה שהדבר ניתן היה) את הווריירס - יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור את המכונה של סטיב קר.
ההפסד הכואב וההיסטורי של גולדן סטייט בגמר העונה שעברה, אחרי שאף קבוצה לא הפסידה בגמר עם יתרון 1:3, רק הפך אותה לרעבה יותר עם תחושות נקמה וגאולה עוצמתיות יותר לקראת העפלה נוספת לגמר.
הרווח של הווריירס מהפציעה של דוראנט בא באופן חזרתו לכושר שיא של סטפן קרי, שנראה ששוב שחזרה אליו חדוות המשחק שכל כך אפיינה אותו בשנתיים הקודמות והפכה אותו למפלצת ההתקפית שהוא. ובסופה של עונה רגילה, אף אחת לא באמת סיכנה את המאזן של הקבוצה הנפלאה מאוקלנד שקולעת יותר נקודות מכל קבוצה אחרת בליגה (למעלה מ-116) ושמנצחת בהפרשים הגדולים ביותר בממוצע (כמעט ב-12 נקודות, כשסן אנטוניו שניה עם קצת יותר מ 7 הפרש).
מהמורה בדרך – סן אנטוניו. כל עוד גרג פופוביץ' מאמן אותה, הספרס היא הקבוצה המסוכנת מכולן. קוואי לנארד בכושר שיא העונה, אולדריג' וגאסול הם שניים משחקני הפנים הכי מוכשרים שמשחקים יחד באותה קבוצה, הדור הצעיר משתלב עם הוותיקים וההגנה תישאר קשוחה שתמרר את חיי התקפות כל היריבות שתעמודנה בדרכה.
למה לא תהיה הפתעה בסופה של סדרה מול גולדן סטייט? כי הנסיגה ביכולת של טוני פארקר היא גדולה מדי, כי יש תחושה שהצעירים עוד צעירים מדי והמבוגרים (גאסול, ג'ינובילי) מבוגרים מדי, וכי ממול תעמוד אולי הקבוצה ההתקפית הכי מוכשרת שידע הענף.
בהנחה שכולם ישארו בריאים ושלא יקרו דברים יוצאי דופן מחוץ לארקט, צפוי לנו גמר נהדר בין האלופה לסגניתה, בין שתי הקבוצות שהתחלקו בשנתיים האחרונות בטבעות אליפות, ושלא יתנו לאף אחת אחרת למנוע מפגש שלישי רצוף, לראשונה בהיסטוריה, בקרב על התואר הכי יוקרתי בענף.
מי יעצור את גולדן סטייט? (getty)
סן אנטוניו עומדת בדרך של הווריירס (getty)
בשולי העונה הרגילה בואך לפלייאוף
באופנה (באותות):
טרנד החזרה לסנטרים אמיתיים, גבוהים וחזקים כמפתח להצלחה ב-NBA כבר מזמן לא כזה טרנדי. מה שכן הופך בגזרת הסנטרים לאלמנט קריטי אצל קבוצה מצליחה עם שאיפות הוא הפן ההגנתי של שחקני הציר.
אם אין לך בקבוצה שחקן פנים עם אוריינטציה של חוסם זריקות ושל ריבאונדר שקופץ לא פחות לכדורים חוזרים בהתקפה מאשר לאלה בהגנה, אתה בבעיה. אחד המאפיינים העיקריים של קבוצות הצמרת המצליחות העונה ב-NBA הוא הימצאות סנטר בצבע שישנה זריקות יריב, יסתיר לו את הסל, ישנה את זוויות מסירה, ינעל את הצבע וימנע חדירות.
להוציא את ביל ראסל האגדי, אף סנטר משמעותי שסחב קבוצות לאליפויות, לא היה סטופר הגנתי מטורף או איזה חוסם אדיר. אלה שכן היו כאלה דווקא לא הצליחו להביא את קבוצותיהם להישגים יוצאי דופן.
לא מארק איטון ביוטה ולא דיקמבה מוטומבו בדנבר. האקים אולאג'ואן הוא אולי היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, אבל רוב הסנטרים שרשמו אליפויות על שמם לא הרוויחו את תהילת עולמם על סמך פועלם ההגנתי.
לא וויילט צ'מברלין או קארים עבדול ג'באר, לא פטריק יואינג וגם לא שאקיל אוניל. כולם היו שומרים לא רעים אבל לא כמו אלה שמאכלסים את הרשימה הבאה: רודי גובר מיוטה, סטיבן אדאמס של אוקלהומה סיטי, מארק גאסול מממפיס ודיאנדרה ג'ורדן מהקליפרס מהקונפרנס המערבי יהיו שם גם בחלק החשוב של העונה בכדי לעשות את העבודה השחורה שכולם יודעים שבלעדיה, אין הצלחה.
במזרח גם לברון יודע שבלי טריסטן תומפסון כשיר הקבוצה שלו לא תזכה באליפות, טורונטו בלי סרג' איבקה יכולה לחפש תארים בעונות אחרות, פריק היווני יאניס אנטטקומפו מודע לחשיבות האורך שלו בצד ההגנתי, אפילו מרצ'ין גורטאט של וושינגטון הוא נכס וכמובן חסן ווייטסייד ממיאמי הוא הפקטור הכי חשוב בהצלחה של ההיט.
האיש הגדול חזר להכריע (getty)
בחוקים (במופתים):
בעוד כל עולם הכדורסל שמחוץ לארה"ב רוצה להידמות בסגנון לאלה של הליגה הטובה בעולם, עדיין יש ב-NBA לא מעט חוקים ומנהגים שצריכים ליישר קו עם האלה המשוחקים במחוזות אחרים. הכותרת מתייחסת בעיקר לשני חוקים שמנוהלים אחרת מעבר לים: "צעדים" ו"פסקי זמן".
לא אמור להיות שיקול דעת לגבי "צעדים". צעד וחצי זה המקסימום שאפשר לעשות עם הכדור ביד וללא כדרורו. יותר מזה, פשוט לא חוקי. כמו הקפצה כפולה, דריכה על הקו או מחוץ לתחומי המגרש עם הכדור ביד, או...הימצאות של שישה שחקנים על המגרש בזמן משחק – הכדור צריך לעבור לקבוצה השניה ללא שיקול דעת. לתת לשחקן חוק יתרון מצחיק בדרך לסל, לעבור על פני מגן או סתם בקבלת כדור מחבר לקבוצה זה פשוט לא לעניין. חוק זה חוק. הלך הדאנק? אז הלך! זה מה יש.
ועד מתי שחקן שנקלע למצוקה יוכל לקחת פסק זמן תוך כדי ששעון המשחק מתקתק? נקלעת לבעיה? עושים עליך דאבל/טריפל טים? אתה מאבד שליטה על הגוף ובדרכך ליפול אל מעבר לתחומי המגרש? אתה שכוב על הפרקט עם הכדור כשמסביבך עוד 6 ידיים רוצות ונוגעות בו? אתה לא מצליח להוציא כדור חוץ במשך 4.5 שניות? תתמודד.
הקרדיט צריך ללכת להגנה ולא למהיר תגובת הלשון שמבקש טיים אאוט. האופציה שניתנת לשחקן לקחת פסקי זמן ב-NBA במתכונת הנוכחית היא לא פחות מבושה ושערורייה, היא אנטי רוח המשחק ומדכאת מאמצים הגנתיים. רק המאמן אמור להיות רשאי לקחת פסק זמן וגם זה רק כששעון המשחק עוצר מלכת. בקיצור, שהטבח יטגן והכנר ינגן (או משהו כזה...).
הגיע הזמן לשנות את החוקה (getty)
סתם שמתי לב ש...:
בואו נדבר על מאמנים ועד כמה הם גדולים, פיזית. תנסו לפשפש בזיכרונכם כמה מאמנים ראשיים גבוהים, נאמר מעל 2.00 מ', אתם זוכרים שאימנו תקופה מספקת כדי שלא נשכח את פועלם? מג'י'ק ג'ונסון, לארי בירד וקווין מקהייל אימנו תקופות קצרות ולא משמעותיות, אהה, ו... ההוא של מכבי תל אביב בעונה שעברה, ז'אן טבק. ב
שלוף, ככה מהראש, שניים גבוהים שעשו קריירות מהמפוארות שידע הענף היו ג'ון תומפסון השלישי שאימן שנים את אוניברסיטת ג'ורג'טאון, וכמובן פיל ג'קסון עם 11 אליפויות ה-NBA שלו. מי עוד? לא הרבה. למעשה מיעוט שבמיעוט.
הגארדים לשעבר נמשכים לאימון. בארץ כמו גם מעבר לים, המאמנים הם גארדים לשעבר, כשמתוכם, בולטים בעיקר הפליימייקרים, הרכזים. דן שמיר, מאיר טפירו, עודד קטש, שמוליק ברנר, ארז אדלשטיין וליאור ליובין שאימנו העונה את מכבי תל אביב, אריק אלפסי, אלעד חסין, אריאל בית הלחמי. גארדים. למעט בגאצקיס ורמי הדר שגם הם לא היו שחקני פנים - כולם. גרשון, וגודס, שרון אברהמי, אורן אהרוני, דייויד בלאט, ראלף קליין, ושימי ריגר, וויינקרנץ, קצורין פרנקו, אפי בירנבוים, עדני דגן, טל נתן ועוד ועוד.
שיבק, צביקה, חרוש, מעלים את הגובה הממוצע, אבל היו רחוקים מלהיות סנטרים או שחקני ציר בקריירות שלהם. ביורוליג, פאבלו לאסו היה רכז ריאל מדריד ונבחרת ספרד. שאראס של ז'לגיריס? כמובן. פשוטין, בלאט, אוברדוביץ', איטודיס... והרשימה נמשכת.
וב-NBA העונה, להוציא את נייט מקמילן מאמן אינדיאנה ואת לוק וולטון של הלייקרס שהיו פורוורדים, אולי גם טרי סוטס מפורטלנד ואלווין ג'נטרי של ניו אורלינס לא היו גארדים טהורים, אבל כל שאר המאמנים, 26 (!) שיחקו בעמדות הגארד.
טיירון לו של קליבלנד, סטיב קר של גולדן סטייט, ג'ייסון קיד, דוק ריברס, ג'ף הורנסק, סקוטי ברוקס ועוד. מייק בודנהולצר שיחק כרכז בדנמרק, קני אטקינסון של ברוקלין ליהטט כגארד בספרד ובאיטליה, ואפילו סטן ואן גנדי של דטרויט הותיר רשמים בקולג' נידח בדיווז'ן 3. אריק ספולאסטרה באוניברסיטת פורטלנד, דוויין קייסי בקנטאקי, טום ת'יבודו בסיילם סטייט קולג' ואפילו גרג פופוביץ' בחיל האוויר האמריקאי – גארדים.
אז למה בעצם? מחקרים לא ממש נעשו בנושא אבל משיחות עם כמה מאמנים ששיחקו בעברם כגארדים, התשובה קשורה בקבלת החלטות. הרכזים או הגארדים הם מובילי הכדור שאוחזים בכדור בכל פוזשן ומחליטים מה לעשות איתו ומתי. בניגוד לשחקנים גבוהים שתלויים בגארדים מבחינת קבלת כדורים, על פי הרכזים יישק דבר.
לא כל השמות שציינתי היו גדולים בזה, אבל הם ללא ספק אהבו את זה. לקבל החלטות. הם אהבו את הכדור, הצטיינו בווקאליות, בחלוקת הוראות. הם גם חשבו ועדיין חושבים שהם יכולים להעביר את משנתם לכפופים להם כפי שהם ראו את המשחק מהפרקט. לא סתם אומרים שרכז טוב הוא מאמן על המגרש, ולא סתם רוב המאמנים הם אקס רכזים.
רק על הקווים. הגארדים לשעבר משתלטים על הליגה (getty)