הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

אזור מוכה לברון: על קשיי הכוכבים במזרח

הדרך שבה לברון ג'יימס ריסק את כל החלומות של אינדיאנה פייסרס, מלמדת שוב עד כמה בלתי אפשריים חייהם של כוכבים במזרח בעשור הנוכחי. מישהו יאשים את פול ג'ורג' אם אחרי הלילה האחרון, שבו גם החטיא שלשה קריטית, הוא ירצה לעבור לקבוצה אחרת?

ערן סורוקה
ערן סורוקה  24.04.17 - 15:15

תגיות: NBA

"Come at the King, you best not miss"
עומאר, "הסמויה"

אי שם באמצע הרבע הרביעי של משחק 3, משחק שעלול להיזכר לדורות כאחד הפספוסים הכואבים בתולדות אינדיאנה פייסרס, פול ג'ורג' החזיק את הכדור בשוויון 98:98, ותיכנן מהלך. מולו עמד אימן שאמפרט, שטירפד לו את הרעיון והעביר את הכדור לקינג, במתפרצת של שניים על אחד. קייל קורבר עשה את מה שמשלמים לו לעשות, שזה לרווח את המגרש ולברוח לפינה.

מונטיי אליס מאינדיאנה נשאר לבד במערכה עם החלטה לא פשוטה. להמר על כך שג'יימס ימסור לקורבר, או לנסות להתייצב בדרכו של המלך, ביודעו ש-114 קילו של רכבת משא עם מהירות מקסימלית של 36 קמ"ש עלולה לפגוע בו כל רגע. אליס, איך נאמר בעדינות, לפחות ביטל את אופציית השלשה.

ג'ורג' איבד את הכדור, אינדיאנה איבדה את המשחק, בהמשך את הסדרה (כשג'ורג' פוגע רק בקרש עם שלשה קריטית וחופשית גם במשחק 4), ובדיעבד, יכול להיות שאינדיאנה איבדה גם את ג'ורג'. ניצחון כלשהו על הקאבס, במשחק בו הובילה כבר ב-26 הפרש אחרי מחצית הפלייאוף ההתקפית המשובחת ב-40 שנות המועדון, או אפילו אתמול (ראשון) כשביצעה קאמבק גדול עם הגב לקיר, אולי לא היה מביא ניצחון בסדרה, אבל כן היה מהווה הצהרת כוונות: בתקופה בה ג'יימס לא הפסיד בסיבוב ראשון חמש שנים, אינדיאנה היתה לפחות מרגישה טוב עם עצמה.

ולאינדיאנה חשוב להרגיש טוב עם עצמה. זו מדינה אדירה של כדורסל, אבל בעיקר כדורסל תיכונים ומכללות. הפייסרס לא לקחו מעולם אליפות מאז עברו ל-NBA, ולמרות שהם מגיעים משוק קטן יחסית, ייצרו כמה מהקבוצות הקשוחות ביותר שראתה הליגה בשני העשורים האחרונים. מצד שני, זמנים השתנו, ולצפות מפול ג'ורג' להישאר נאמן לאותה קבוצה במשך כל חייו, זה כבר לא ריאלי. לא כשרואים מה עשו קווין דוראנט ולברון ג'יימס וכרמלו אנתוני. לא כשרואים איך דווייט הווארד ודוויין ווייד, שחיפשו הזדמנות להתחיל מחדש, בחרו לחזור למקום בו גדלו.

הדיווחים על כך שג'ורג' הביע בפני ראשי הפייסרס בפגרת האולסטאר את רצונו לנצח ובהקדם, ועל העניין הגדול מצד אליל ילדותו מג'יק ג'ונסון והקבוצה אותה אהד ג'ורג' כנער בקליפורניה, מכניסים את אינדיאנה ללחץ. הוא לא מהסס למתוח ביקורת על חבריו לקבוצה, גם אם בונה, וגם זה יכול להתפרש כסימן למה שמבעבע שם, מתחת להבעת הפנים האדישה שאמרה אמש "אפילו לא התחלתי לחשוב על הקיץ הקרוב".

בקבוצה הנוכחית, פרט למיילס טרנר הצעיר (שרק במשחק 4 הצליח גם להפגין יציבות ולתרום בהתקפה) ולסימני החיים שהפגין לאנס סטיבנסון, אין כמעט אנשים שיכולים לעזור לו להשביע את רצונו – וזה עוד לפני שדיברנו על אופציה שהקבוצה תאבד את ג'ף טיג, הרכז שהופך לשחקן חופשי. בהתחשב בכך שהחוזה של פול מסתיים בקיץ הבא, וללייקרס יש 46% סיכוי לקחת בחירת טופ-3 בדראפט הקרוב, יש סיכוי שהמשחק אמש נגד קליבלנד היה האחרון של ג'ורג' בצהוב הזה, לפני שיעבור קבוצה. אולי לצהוב אחר.
"Go West, life is peaceful there / Go West, Lots of open air"
ויקטור וויליס, הנרי בלולו, ז'אק מוראלי, "וילג' פיפל"

לא שבמערב כיף במיוחד וקל לנצח במיוחד. בין השלטון של גולדן סטייט לנצחיות של פופ, לרנסאנס של יוסטון ולעומס כישרון כללי, כנראה שהרבה סיכוי לאליפות לא נשאר. אבל במערב אין את לברון ג'יימס.

בעוד לברון שועט במעלה דירוגי כל הזמנים, וחולף בימים האחרונים על פני שמות אגדיים כמו ווס אנסלד וקובי בראיינט, העלו גולשים בטוויטר תהייה מעניינת, גם אם מוזרה במחשבה ראשונה. למה נקודות הפלייאוף של לברון, שנאבק הרבה פחות במשך השנים כדי לעלות לגמר, צריכות לקבל משקל זהה לאלה שרשמו קובי בראיינט, או טים דאנקן, או דירק נוביצקי או קארים עבדול ג'באר? רק שיכול להיות שההסתכלות צריכה להיות הפוכה: לברון ג'יימס כל כך דומיננטי, כל כך בלתי פגיע באיזור הזה, שלאף כוכב אין חשק להיות איתו במזרח.

מאז לקח לברון את כישוריו לסאות' ביץ', קבוצתו ניצחה בכל 19 הסדרות מול קבוצות מהמזרח. 11 מתוך 13 הקבוצות בהן לא שיחק – למעשה כל מועדוני המזרח פרט לוושינגטון ואורלנדו – הספיקו להירמס תחת רגליו, כשהמאזן הכולל עומד על 76 ניצחונות מול 20 הפסדים בלבד.
כן, העונה נראה על פניו שבשריון שלו יש סדקים: בגיל 32, עם סגל שחצי ממנו לא שומר ושבעה שחקנים בו בני 31 ומעלה, הקאבס ג'יעג'עו למקום השני במזרח עם הגנה שרק טנקי הלייקרס הצליחו לנפק גרועה ממנה אחרי האולסטאר. אבל תראו איפה אנחנו עומדים, פחות משבוע מתחילת הפלייאוף: בוסטון, ה-Feel Good Story של העונה, היתה רחוקה פציעה אחת לרג'ון רונדו מצרות גדולות נגד יריבה שבקושי נכנסה לפלייאוף; טורונטו, אולי הקבוצה הכי מצוידת על הנייר למאבק בג'יימס מאז אינדיאנה של ימי ג'ורג', מזיעה קשות בסדרה נגד מילווקי, כולל השפלה במשחק 3.

בינתיים, ג'יימס ניצח לבדו ביום חמישי האחרון על השוואת הקאמבק הגדול בתולדות הפלייאוף, כשברבע הרביעי הוא אפילו לא צריך את חבריו לביג-3 לידו. כפי שצוין ב-ESPN, אף שחקן אחר בתולדות קליבלנד לא רשם 26 נק', 8 ריב', 7 אסיסטים ואפס איבודים במשחק פלייאוף שלם; ג'יימס עשה זאת במשחק 3 במחצית אחת. אמש, הוא קבר בשלשה ענקית את התקוות האחרונות של הפייסרס. כשג'יימס מחליט לנצח אותך, ברוב המקרים הוא יצליח. זה פשוט לא נראה הוגן.

יום אחד, כנראה אחרי שישבור עוד כמה שיאים היסטוריים, המלך יתלה את נעליו, ואז המאבק ייפתח לרווחה, כמו שקרה בימים שאחרי פרישת ג'ורדן השנייה, בהם חמישה מועדונים שונים הגיעו לגמר בשש עונות. אבל בינתיים אל תאשימו את ג'ורג', או כל כוכב עולה אחר בשנים הקרובות, אם אחרי ההתמוטטות התורנית, ואחרי מאזן של 12 ניצחונות מול 30 הפסדים נגד מלך המזרח, גם הוא יחליט שאין לו כוח להילחם בג'יימס יותר. לפחות לא במדי הפייסרס.