הצטרפו אלינו
ברשתות החברתיות:

לה ליגה משלהן: כך קליבלנד וגולדן סטייט ניצחו את השיטה

בין אם בזכות סופרסטאר שמשדר הצלחה, או הודות לתרבות ארגונית מכילה שכל שחקן רוצה להיות חלק ממנה, הקאבס והווריירס הצליחו לעקוף כל מנגנון שנועד להבטיח שוויון תחרותי ב-NBA. אבל גם אם קשה לדמיין זאת, הדומיננטיות שלהן תחלוף בעוד כמה שנים

ערן סורוקה
ערן סורוקה  27.05.17 - 12:00

המלים "איזון תחרותי" מהוות את אחד העקרונות המקודשים של הספורט האמריקני, וה-NBA בפרט. ליגה שבה רוב הקבוצות מתחילות את העונה חסרות תקווה היא רעה; אוהדים לא יבואו, מסעדות ומלונות לא יתמלאו, צופים בבית יזפזפו לערוץ אחר, ערוצים מקומיים ישלמו פחות על זכויות שידור. לכן, הליגה ייסדה מגוון שיטות ומנגנונים שיביאו לאיזון הקדוש הזה. ורוב הזמן זה עבד: רק במילניום הנוכחי, 13 מתוך 30 קבוצות הליגה – כולל שמונה מ-15 הקבוצות במזרח – זכו להגיע לסדרת גמר.

בשנים האחרונות, אפעס, זה עובד פחות, וה-NBA מזכירה קצת את ה"לה ליגה" בספרד. זה קורה בעיקר מכיוון שהגדולה של קליבלנד וגולדן סטייט – כל קבוצה בדרכה הייחודית – איפשרה להן להפוך את המלים הללו, "איזון תחרותי", לסוג של סאטירה. משעשעת או עגומה, תלוי את מי אתם אוהדים; ובהתחשב בכך ששתיהן זכו ביחד באפס אליפויות ב-40 שנה לפני גמר 2015, רוב הסיכויים הם שאם אתם אוהדים שלהן, התחלתם להיות כאלה רק בעשור האחרון.

בתולדות הליגה, כבר היו תקופות "משעממות" שכאלה. הלייקרס והניקס העפילו 3 פעמים ברציפות לסדרת גמר בשנות ה-50, אם כי רק שתיים מהן חפפו; סנט לואיס הוקס ובוסטון נפגשו ב-4 מ-5 סדרות הגמר בין 1957 ל-1961; בוסטון והלייקרס נפגשו ב-6 מ-8 גמרים בשנות ה-60; הלייקרס פגשו את הניקס ב-3 גמרים ב-4 שנים בין 1970 ל-1973; וושינגטון וסיאטל הגיעו לגמרים רצופים ב-1978/79, ובתשע השנים הבאות, הלייקרס הגיעו לשבעה גמרים ובוסטון לחמישה – עד שמייקל ג'ורדן תפס פיקוד עם שש הופעות בשנות ה-90, כולל פעמיים ברצף נגד יוטה. הלייקרס והסלטיקס חזרו לבמה הגדולה גם ב-2008 וב-2010, מיאמי וסן אנטוניו נפגשו פעמיים ברצף ב-2013 ו-2014. הטרילוגיה הנוכחית היא ראשונה מסוגה, אבל זה לא ששתיהן המציאו משהו.

מה שכן, ב-NBA הנוכחית החוקים אמורים לעזור לקבוצות להשאיר שחקני "בית" ולהקשות יותר מתמיד על איסוף כוכבים. תקרת השכר מענישה בחומרה קבוצות שחורגות ממנה, ולראייה, בעונת האליפות הראשונה שלה, קליבלנד הובילה את כל ה-NBA גם בהפסד כספי, כאשר מס המותרות הגבוה ששילמה הביא אותה להפסד של 40 מיליון דולר.

"קליבלנד, This is for you!", צעק לברון ג'יימס המאושר על הפרקט באורקל ארנה, והבעלים דן גילברט צחק על כולם מלמעלה, למרות שהפסד כזה זהה לכ-13% מהשווי הממוצע של קבוצת NBA בשנה בה רכש את קליבלנד. אז, ב-2005, קבוצה היתה שווה בממוצע 302 מיליון דולר. מאז, רק כדי לתת פרופורציה על ההשתוללות הכספית, הסכום נסק ביותר מפי ארבעה, ועומד על 1.355 מיליארד. הבוננזה הזו התאפשרה מסיבות רבות – בראשן שתי הקבוצות שיעלו לפרקט ביום חמישי.

"אנחנו צריכים פליימייקר מ**ין" (לברון ג'יימס, 25.1.2017)
מג'יק ג'ונסון ולארי בירד עזרו להרים את ה-NBA מהקרשים וליצור את המגה-יריבות הראשונה בעידן המודרני, אבל בזכות הייחודיות שלהם, הליגה התמקדה בעיקר בחיפושי יורש למייקל ג'ורדן. מהרולד מיינר לגראנט היל ועד טרייסי מגריידי, רבים התרסקו על מזבח ההשוואות, ורק קובי בראיינט הסתכל לאלוהים בעיניים. אבל בשנים האחרונות לברון הצטרף אליהם על האולימפוס – עם הכלאה בין ראיית המשחק של מג'יק ליכולת הקליעה של ג'ורדן, כוח מתפרץ של צ'יטה וגוף של רכבת משא.

ג'יימס הוכתר, עוד לפני שנבחר בדראפט, כשחקן בעל פוטנציאל לגדולה היסטורית. כמו לג'ורדן ולרוב האגדות האחרות, גם לו לקח זמן עד שהגיע לטופ. אבל מרגע שהתייצב שם, כולם רצו לבוא ולהשתזף באורו. מי שזוכר את הפעם האחרונה בה מייק בראון (כיום מאמן החירום של גולדן סטייט) אימן קבוצה בסדרת גמר, יודע שזה קרה ב-2007, ויתקשה לזכור מי שיחק שם בכלל לצד לברון. נסתפק בלומר שזידרונאס אילגאוסקאס ולארי יוז היו "כוכבים" משניים באותו סגל.

כיום, מלאכת הגיוס של ג'יימס פשוטה במיוחד: הוא יכול לצלצל לשחקן ולהציע לו לבוא, ללחוץ על המנג'ר והמאמן שלו דרך התקשורת לבצע החתמות, או לפעול דרך הסוכן שלו, שדאג למשל גם לחוזה החדש של חברו לקבוצה טריסטן תומפסון. דייויד גריפין עושה עבודה נהדרת כג'נרל מנג'ר, אבל אם לא היה לו את לברון, חייו היו קשים יותר. וכך, בסגל הקאבס משחקים כיום שישה שחקנים שנבחרו בטופ-5 בדראפט (לעומת 2 בווריירס), כולל שניים שהגיעו העונה כשחקנים חופשיים. תקראו להם "רודפי טבעות", אבל איזו דרך אחרת יש היום לזכות בטבעת, בעיקר אם אתה משחק במזרח?

אצל ג'יימס, ששווה לבדו מאות מיליוני דולרים בשנה לכלכלת עירו, הפסד של 40 מיליון דולר הוא זניח, ולכן הבעלים והג'נרל מנג'ר יעשו הכל כדי לשמח אותו, ויחתימו את מי שרק אפשר. הניצחונות הם הדרך היחידה, ולעזאזל המינוס בבנק. הדומיננטיות של שחקן כל כך קל לשיווק – כזה שגם עשה את המסע הקלאסי מפנומן לכוכב רק כדי להתרסק על הבמה הגדולה ביותר ולחזור אליה כגיבור, גם מגלה מעורבות חברתית, גם מגיע משוק קטן ומחזיק בסיפור אישי נוגע ללב – עזרה ל-NBA להגיע לפופולריות חסרת תקדים. מישהו יכול להאשים את לברון ג'יימס שהוא מנצל זאת לטובתו?

"אתה יכול להגיע רחוק עם מילה טובה. אתה יכול להגיע רחוק יותר עם מילה טובה ואקדח" (אל קאפונה)
הדרך של גולדן סטייט למעמד הזה לא פחות מרתקת, אבל הרבה פחות שגרתית. כאשר בחרו שם בסטפן קרי ממכללה קטנה במקום השביעי בדראפט 2009, לא הייתה להם שום ודאות שהוא יהפוך לכוכב ולצלף שישנה את המשחק; כשלקחו את קליי תומפסון במקום ה-11, הם ציפו לקלע טוב שישלים את קארי, אבל ספק אם דמיינו לעצמם מישהו שיצלוף 60 נקודות ב-29 דקות עם 11 כדרורים. דריימונד גרין במקום ה-35 בכלל היה שיחוק היסטרי, וצריך לזכור שהוא נכנס לחמישייה רק בזכות פציעה של דייויד לי. אם במקרה של קליבלנד ה"שיטה" היא לעצב את הקבוצה על פי מידותיו ורצונותיו של השחקן הטוב בעולם, בגולדן סטייט התהליך היה מורכב ומאתגר יותר.

הם לא היו הראשונים שהשתמשו במדע וסקאוטינג איכותי או הסתמכו על קלעי שלשות. אבל שילוב בין כל אלה לפיתוחם של שלושה כוכבים שצמחו זה בזכות זה, יחד עם מאמן כנה וחכם שמנהל מערכת יחסים מעוררת קנאה עם שחקניו (וזו התבטאה, בין היתר, במונולוג במחצית של משחק 1 נגד הספרס – הערב היחיד בפלייאוף 2017 עד עתה בו הווריירס נראו אנושיים), יצר תרבות ארגונית שאפשר להתחבר אליה בקלות. הווריירס אמנם מנצחים אותך, אבל עושים זאת בשמחת חיים מדבקת ובחיוך, שעזרו להביא את הליגה לשיאי רייטינג ולהניב את חוזי הטלוויזיה המפלצתיים. אותם חוזים יצרו את חלון ההזדמנויות להתחזקות בקיץ 2016, ואחרי התקלה בגמר האחרון, גולדן סטייט ניצלה את אותו חלון כדי להוריד את הכפפות, ולעבור רשמית לצד של ה"לא נחמדים".

כמו בסרטון המעולה של בליצ'ר ריפורט, הווריורס הפכו - בהחלטה אחת של קווין דוראנט - מהקבוצה שכולם אוהבים, לארכי-נבלים. הם ידעו אז שלעונה הזו יש שתי תוצאות אפשריות: הגביע על שם לארי אובראיין, או כישלון שייזכר לדורות. רק שלצד דוראנט, ובשל ההשלכות הכלכליות של החתמתו, יתר החיזוקים היו הימורים.

זאזה פאצ'וליה, עוד לפני סיפור קוואי לנארד, היה בנאדם שאתם לא רוצים לריב איתו בסמטה אפלה וגם לא בסמטה מוארת, ולא היה מובן מאליו שייכנס כל כך בטבעיות לנעליו של אנדרו בוגוט; ג'בייל מגי היה בדיחת רשת; דייויד ווסט נראה די שחוק; פטריק מקאו נבחר במקום ה-38 בדראפט (על ידי מילווקי), ואיאן קלארק לא נבחר כלל והיה שחקן קצה ספסל בקבוצות בינוניות. העובדה שכולם מהווים היום רקמה אנושית אחת חיה ודורסת, היא עדות לכך שגם כשיש אקדח, המילה הטובה עדיין עושה את העבודה.

וכך הגענו לרגע בו הדומיננטיות של שתי הקבוצות הללו הפכה לצל כבד שריחף מעל פלייאוף 2017, ושעשוי ללוות אותנו אפילו עד תום העשור. אבל בסופו של דבר, אלא אם שחקני הווריירס יתפשרו בגדול על כסף כדי לאפשר החזקת סגל יציב מסביבם אפילו כשתקרת השכר תקפא, ואלא אם לברון ימצא דרך להשתפר אפילו בגיל 35 – גם שתי אלה תרדנה מהאולימפוס בסופו של דבר, ובמקומן יגיע עידן הדומיננטיות של מינסוטה או יוטה, מילווקי או פילדלפיה, או קבוצה אחרת. יום אחד בעוד כמה שנים, גם אם קשה להאמין לזה עכשיו, נסתכל גם על ימי הווריירס והקאבס כעל עוד אפיזודה בדברי ימיה של הליגה.