מה לעזאזל קורה ב-nba? רכבת ההרים של 2017, משיאים סטטיסטיים עד טריידים בומבסטיים, התחלפה בזירת wwe עם תפאורת כדורסל. בחודש האחרון, שחקן נגח בשופט, אלה פרצו לחדר ההלבשה של אלה, נעילת ראש, אגרופים, משטרה, מה לא. האם מדובר בשילוב חד פעמי של אירועים בלתי תלויים או שאדם סילבר צריך לדאוג לעתיד הליגה עליה הוא אמון?
נוהגים להשוות את העידן הנוכחי לאלו של שנות ה-80 וה-90, תקופות הזוהר של סנטרים מופלאים כמו קארים עבדול ג׳באר, האקים אולג׳וואן ופטריק יואינג. האגדה מספרת שכגארד חדירה לסל הייתה תחת איום של איבוד אצבע ובכלל כוכבי אותה תקופה מתרפקים כל שני וחמישי על כך שפעם היה פה קשוח יותר.
אז לא, גם החודש האחרון לא שינה אצלם את הרושם הזה. מספיק לראות את צ׳רלס בארקלי ושאקיל אוניל, שגדלו ועוצבו באותה nba אחרת, נקרעים מצחוק בעקבות הפרשה ההזויה בסיום המשחק בין הקליפרס לרוקטס, כשטרבור אריזה הוביל יחידת מסתננים להבקעת חדר ההלבשה של היריבה. הטריגר לצחוק היה הדיווח ש״משטרת la הוזעקה למקום כדי לטפל באירוע, אובר-ריאקשן לשיטתם של ענקי הדור הישן.
ייתכן מאוד וצ׳אקיל צודקים. סדרת ההתפרעויות וההרחקות לא מזכירה את הקשיחות של פעם, כי אם מעשי קונדס ובריונות של ילדים. באתרים מובילים בארצות הברית כינו אותם temper tantrums, מונח שמתורגם פחות או יותר להשתוללות של ילד לקבלת תשומת לב. בכי, צעקות, כעס גדול ולפעמים גם אלימות. ואלה לא סתם ילדים, אלא ילדים שחושבים שמגיע להם הכל, שלא רגילים לשמוע לא.
קארים עבדול ג'באר. בתקופתו האלימות חגגה (getty)
כבר דובר רבות על ההעצמה של השחקנים בעידן המודרני ב-nba, שלא רק זכו לקפיצה לא שפויה במשכורות אלא גם לשליטה גדולה הרבה יותר בגורלם, מהפכה שרבים מסמנים את תחילתה ב״החלטה״ של לברון ג׳יימס ב-2010. הדור הנוכחי ראה, הפנים והבין שכנראה הכל מותר לו. שאפשר להגיד לשופטים מה שרוצים, אפילו כמעט לנגוח בהם, להתלונן עליהם אחרי כל משחק ומשחק, שזה איכשהו הגיוני לפרוץ לחדר הלבשה של קבוצה יריבה אחרי משחק, שלגיטימי לחכות לשחקן יריב במנהרה כדי ״לפתור את העניינים ביניהם״. משלל התלונות שהשמיעו שחקנים אחרי שלטענתם קופחו על ידי השופטים, המוטיב המרכזי היה של חוסר כבוד. הכוכבים מרגישים שהאצבע של השופטים קלה על ההדק, שעל כל שטות הם חוטפים טכנית או נזרקים החוצה, שלא נותנים להם את הריספקט שהרוויחו. נו, קצת קשה לעשות את זה לאור ההתנהגות שלהם אחד כלפי השני בתקופה האחרונה.
במרכז הקלחת ההזויה של ״טאנלגייט״, בסיום המשחק בין יוסטון לקליפרס, עמד אוסטין ריברס. מבלי ששיחק בכלל או היה מעורב בהתגוששויות שקדמו לגראנד פינאלה, הבן של המאמן הפך למוקד של בוז וטינה מצד הקולגות ובכלל מתואר כאחד השחקנים השנואים בליגה. מדברים על אדם מפונק, שחושב שמגיע לו הכל, שנמצא היכן שהוא נמצא בחסדי אביו. לא מופרך, צריך לומר, אבל את אותה זכאות שמייחסים לריברס אפשר לשייך גם להרבה מהדמויות הראשיות בשבועות הסוערים הללו. ושם עומד הסיכון הגדול לליגה כולה.
אחד השינויים העצומים שעומדים לזכות הקדנציה של דייויד סטרן כקומישינר הוא שינוי תדמיתי, מהפך במוניטין של הליגה, שעד שנות ה-80 דבקו בה סיפורים על סמים ופשע. בשנותיו הראשונות, סטרן ניקה את ה-nba, הפך אותה למותג שיכול להיכנס לכל בית בארה״ב ואולי חשוב מכך, בעולם כולו. הוא עשה זאת שוב ב-2005, אחרי malice at the palace, בכיכובו של רון ארטסט. סטרן יישם קוד לבוש חדש ויזם קמפיין ״אנחנו לא בריונים״ כדי למתן את נזקי היח״צ שאותה קטטה איומה חוללה.
אדם סילבר הוא אדם שונה לחלוטין. אם הכהונה של סטרן מוגדרת לא פעם כדיקטטורה, סגנו שתפס את מקומו הוא סמל הדמוקרטיה. מאוד קשוב, מאוד פתוח לרעיונות חדשים כמו שינוי שיטת הדראפט, פגרת האולסטאר, לגליזציה של הימורים ומריחואנה ואפילו פרידה מהקונספט של מזרח ומערב. גמישות מקסימלית. אלא שכעת הוא נדרש לנקוט עמדה חד משמעית, שיהיו לה השלכות מרחיקות לכת.
המבחן הראשון של סילבר בתפקיד הגיע עם דליפת אמירותיו הגזעניות של דונלד סטרלינג, הבעלים של הקליפרס. תגובתו הייתה תקיפה, החלטית ולא השאירה מקום לספק לגבי סדר העדיפויות הערכי של הליגה. בלי בלבולי מוח, סטרלינג יילך הביתה אם ירצה או לא, כי אנשים כמוהו אנחנו לא רוצים כאן. לא בכדי ב-nfl גיששו לגבי האפשרות שיחליף ענף וינהל את הליגה שהמוניטין שלה נסחב בבוץ בכל פעם ששחקן מואשם בתקיפת בת זוגו, למשל. סילבר למד מסטרן כמה שיעורים בתדמיתנות וכיצד בונים מותג, אך השאלה שמונחת על שולחנו כעת מורכבת יותר מפרשת סטרלינג.
בזכות גמישותו ופתיחותו, סילבר בנה את עצמו כקומישינר של כולם. איבוד הרסן של השחקנים, שסימפטום שלה הוא המלחמה שמבעבעת בינם לבין השופטים, מהווה אתגר כי קשה עד בלתי אפשרי לרצות בו את כולם. ״אני מקשיב לתלונות של השחקנים ואני גם מקשיב לתלונות של השופטים״, אמר סילבר בהתבטאות שקולה טיפוסית, ״ואמנם הנושא הזה מקבל הרבה תשומת לב, אבל בדקנו את המספרים לאורך השנים ואין מספר גבוה יותר של טכניות או הרחקות״. אכן, סטטיסטית אין ויכוח - כמות הטכניות העונה היא בקצב נמוך מב-9 מ-13 השנים האחרונות. עם זאת, העובדה שהסופרסטארים הכי גדולים מעורבים השנה בבלאגן - הרחקה ראשונה בקריירה ללברון, שלוש כאלה כבר לדוראנט - מטשטשת את הסטטיסטיקה וממחישה את המתח העצום בקרב השחקנים.
כריס פול לעג לסקוט פוסטר ששרק נגדו טכנית: ״הוא הגבר, משלמים כסף כדי לראות אותו״. דריימונד גרין אף הציע להחליף את כל סגל השופטים כי יש יותר מדי סכסוכים אישיים שמעיבים על ההתנהלות המקצועית. זה ביטוי נוסף לתחושת הזכאות של השחקנים, כי להם מותר הכל ומי שעומד בדרכם יש להחליפו. אפשר להגיד הרבה דברים על השיפוט ב-nba, אבל להבדיל מהאחות הקטנה שמעבר לים, שופטיה לא גונבים את ההצגה כפי שעושים פעמים רבות אלה ביורוליג.
הגישה הפתוחה של סילבר בעייתית (getty)
למעשה, הקטטות עוזרות בהקשר הזה לסילבר כדי להבין שהמתיחות בין השחקנים לשופטים איננה כל הסיפור. השחקנים מאבדים שליטה. מה שארטסט עשה ב-2005 היה כמובן גרוע הרבה יותר מכל מה שעשו סרג׳ איבקה וארון אפללו ונמניה בייליצה ואפילו שון ליבינגסטון וטרבור אריזה. אבל זה לא אומר שאלה אירועים שאפשר וכדאי לעבור עליהם לסדר היום. אפילו הקומישינר הודה שאין שום הרתעה כרגע בפני השחקנים - קנסות מזעריים, ששווים קצת יותר משכרם היומי (חשבון מהיר - גרין נקנס ב-25 אלף דולר על קריאתו לשופטים חדשים. השכר הממוצע בליגה הוא 8.3 מיליון דולר, פי 332), לא מפחידים אף אחד. גם לא הרחקות למשחק או שניים. יותר מכך, כשהכוכבים הגדולים ביותר הם אלה שנקלעים לעין הסערה, ולא ארטסט ודומיו, ענישה כזו תהיה חרב פיפיות. הסכם השידור הקולוסאלי שנחתם לא יכול לאפשר דבר שכזה.
בסוף שבוע האולסטאר מתוכננת פגישה לטיהור האווירה בין השחקנים לשופטים, אבל הקומישינר לא ישתתף בה. אולי זה עדיף, כי הנושא המרכזי גדול מהשופטים. הוא כבר מתבשל שנים, כמו ילד שאף פעם לא אומרים לו לא. סילבר כבר הראה את יכולתו לחשוב מחוץ לקופסא ולא להיכבל לנורמות מיושנות וגם את מיומנותו במערכות יחסים. שתיהן תידרשנה בכמויות באתגר שעומד מולו. האם יתרפס בפני השחקנים ויסכן את הפיכתה של הליגה למגרש בריונים ובכיינים או שיעשה בעצמו שריר ויבהיר לכוכבים מי הבוס? התשובה לשאלה הזו עשויה להכריע את המורשת שישאיר אחריו הקומישינר.