במערב יש כל חדש? יוסטון תנסה לנשל את הווריירס

אחרי שלוש שנות שליטה של גולדן סטייט, האם נקבל אלופה שונה במערב? הרוקטס נראו נהדר, פורטלנד חולמת על הפתעה וגם לת'אנדר וליוטה יש מה להציע. אור בר נתן מתכונן

אור בר נתן
אור בר נתן  14.04.18 - 09:00
תחילת כתבה

יוסטון (17:65) - מינסוטה (35:47)

כמו אצל המקבילה מהמזרח, עונת 2017/18 של מוליכת המערב הייתה הטובה ביותר בהיסטוריה של המועדון. להבדיל מהראפטורס, הרוקטס גם רשמו ציון דרך או שניים בליגה. ״ג׳יימס הארדן וגם כריס פול? איך לעזאזל זה אמור לעבוד?״, שאלנו כולנו, ומסתבר שמצוין, תודה. הרוקטס מטפטפים לאורך כל העונה שהם לא פחות טובים מגולדן סטייט ומגבים את זה עם התקפה כמעט שווה לאלופה (112.3 לעומת 112.2 נקודות ל-100 פוזשנים). מה שיותר מרשים, ואולי סימן הקריאה הגדול ביותר לגבי יוסטון, הוא שיש לה את ההגנה השישית בטיבה, מה שמייצר את הפער הכי מוחץ בליגה. כל זאת, עם מייק ד׳אנטוני על הקווים וכריס פול המזדקן וג׳יימס הארדן בקו האחורי.

מינסוטה הצליחה לשבור בצורת של 14 שנים וברגע האחרון להיכנס לפלייאוף עם ניצחון גדול על דנבר. הוולבס הפסידו לרוקטס בכל ארבעת המשחקים העונה, אבל הם מגיעים במצב הכי בריא שהיה להם בחודשים האחרונים, ובעיקר נראו נלהבים בשבועות הסיום של העונה הסדירה, כאשר היו חלק ממשחקים שבאמת יש להם משמעות. אותה אינטנסיביות אמורה לעורר מספיק את ההגנה כדי להיראות יותר כמו קבוצה של טום תיבודו. יחד עם ג׳ימי באטלר וקרל אנתוני טאונס שבכושר נפלא, זה יהפוך את הסדרה ליותר צמודה ממה שהיא הייתה בעונה הסדירה.

השחקן המצטיין בסדרה יהיה? כריס פול. ג׳ימי באטלר יגרום לג׳יימס הארדן להתחרט שיוסטון סיימה ראשונה ולא שנייה, ולא רק הוא. ה-MVP שבדרך קלע העונה ב-38 אחוזים מהשדה בארבעת המשחקים מול מינסוטה, הנתון הכי נמוך שלו מול כל יריבות הפלייאוף במערב. בדיוק בשביל רגעים כאלה הביא דריל מורי את פול, שדווקא פורח מול הוולבס ועולה לכ-48% מהשדה, בין היתר כי ג׳ף טיג חווה את העונה ההגנתית הגרועה בקריירה ומאחוריו ברוטציה נמצא האמן שבעבר היה ידוע כדריק רוז. זו תהיה הסדרה שבעקבותיה התלות בהארדן תיראה הרבה פחות קשה וחמורה ותפיח עוד אופטימיות ביכולת של יוסטון ללכת עד הסוף.

ההימור: למינסוטה יש מספיק אבק כוכבים כדי להפוך את הסדרה לתחרותית, אבל בקלאץ׳ איכות הביצוע של הרוקטס תעשה את ההבדל. 1:4 ליוסטון.

גולדן סטייט (24:58) - סן אנטוניו (35:47)

על הנייר, כנראה היריבה הכי נוחה שהווריירס היו יכולים לקבל בסיבוב הראשון. בלי קוואי לנארד, הספרס הצליחו להישאר לאורך זמן רב ברביעייה הראשונה ולפתע יצאו מהשמינייה בכלל וחששו לפספס את הפלייאוף לראשונה מאז 1997, עד שלו״ז נוח וביתי השאיר את הרצף על כנו. אפרופו בית, סן אנטוניו סיימה את העונה במאזן חוץ מחריד של 27:14, הפעם הראשונה ב-21 השנים הללו שפופוביץ׳ לא מסיים עם מאזן חיובי בדרכים. לעומת זאת, הווריירס בכושר הכי גרוע בארבע השנים האחרונות, תמהיל של פציעות מרובות, עייפות החומר, ואולי הכי חשוב, זניחת העונה הסדירה.

גולדן סטייט כבר אינה מוטרדת במיוחד מדברים שקורים עד אפריל, כל עוד הם לא קשורים לבתי חולים, צילומים, סריקות, זריקות וטיפולים. כן, היכולת בחודש האחרון מאכזבת, אבל חשוב לקחת גם באותה בערבון מוגבל - יוסטון כבר הבטיחה מעשית את ראשות המערב, והווריירס יותר חששו מהבריאות של סטף ומפציעות נוספות מאשר קלישאות כמו ״להחזיר את כוח ההרתעה״. סביר להניח שהם גם קוראים את כל הפרשנויות שמכריזות על יוסטון כפייבוריטית, שזו לא אותה גולדן סטייט, ומגיעים לסיבוב הראשון במטרה להוכיח אחרת.

השחקן המצטיין בסדרה יהיה? קווין דוראנט. סטף קרי היה הקלע המוביל בסוויפ בגמר המערב (31.5 נקודות), אבל ה-MVP של סדרת הגמר לא היה הרחק מאחוריו (28). הפעם הוא לא יצטרך לדאוג מקוואי לנארד אפילו למשחק אחד, וקשה לראות איך דני גרין, קייל אנדרסון ורודי גיי גורמים לזה להיראות תחרותי. בגלל הקושי העצום של הספרס לקלוע, ייתכן שהמספרים של דוראנט לא יהיו מרשימים במיוחד, אבל אם האלופה תיגרר למשחק צמוד, השחקן הכי טוב שלה יהיה שובר השוויון. במפגש היחיד ממנו נעדר הספרס ניצחו, בעוד שבקרב הכי צמוד בין השתיים, 107:110 לווריירס בתחילת חודש מרץ, דוראנט הפציץ 37 נקודות. גולדן סטייט עדיין לא נראתה שוטפת בלי סטף ומול הספרס זה לא אמור להשתנות, אבל במצבים כאלה נוח שיש לך את השחקן השני בטיבו בעולם.

ההימור: סן אנטוניו יותר מתורגלת בלי קוואי מאשר גולדן סטייט בלי קרי ולכן תיתן פייט, אבל היא לא מסוגלת לייצר מספיק נקודות לאורך סדרה שלמה. 1:4 לווריירס.

פורטלנד (33:49) - ניו אורלינס (34:48)

שתי קבוצות שהתעלו על הציפיות העונה. הבלייזרס השתלטו על המקום השלישי במערב לפני כמה שבועות, הצליחו להיאחז בו עם הניצחון האחרון על יוטה, וזו העמדה הטובה ביותר בה יפתחו פלייאוף מאז הג׳יילבלייזרס האגדיים של 1999/2000, שעם חיזוק של סקוטי פיפן הגיעו עד גמר המערב. ארבעת ההפסדים שקדמו לניצחון על הג׳אז מסמנים על דעיכה, אבל גם היא הייתה חלק משמירת כוחות לפלייאוף.

הפליקנס של דייויס וקאזינס התחילו את העונה בגמגום וקרטעו קצת מעל 50%. הם החלו למצוא את עצמם בשבועות שלפני הפציעה של בוגי ואחריה, AD הגיב עם חצי שני פנומנלי לעונה בשני צידי המגרש (כמעט הכפיל את הדירוג נטו ל-100 פוזשנים) והפך את עצמו למועמד טופ 3 ל-MVP. בפלייאוף חד הגבה שיחק רק ארבעה משחקים (סוויפ מול גולדן סטייט ב-2015) וגם אם לא יצליח להוביל את הפליקנס לסיבוב השני, יצטרך לכל הפחות לשמור אותם תחרותיים הפעם.

השחקן המצטיין בסדרה יהיה? דמיאן לילארד. גדול ככל שיהיה דייויס, והעונה הוא הגיע לגבהים חדשים, תנו לי גארד על פני ביג מן בכל יום נתון. דיים כבר הוכיח כמה הוא גדול בקלאץ׳, ורייג׳ון רונדו כבר מזמן לא שחקן ההגנה המציק והקשוח שפעם היה. חברו לקו האחורי של לילארד, סי ג׳יי מקולום, יתקשה יותר מול ג׳רו הולידיי, בעוד דייויס יצטרך להתמודד בצבע עם יוסוף נורקיץ׳ המשתפר. הוא עדיין יספק מספרים מעולים, אבל ההגנה המחודשת של פורטלנד תמנע ממנו הרבה נקודות קלות ולהתקפה של ניו אורלינס לא יהיה מושיע כשהוא יתקשה.

ההימור: הסדרה הכי צמודה וכיפית בסיבוב הראשון. לילארד ודייויס ייתנו הצגות, נורקיץ׳ ומירוטיץ׳ בתפקיד הסייד קיק ובסוף זה יוכרע על האולם הביתי הנהדר של פורטלנד. 3:4 לבלייזרס.

אוקלהומה סיטי (34:48) - יוטה (34:48)

מקום ברביעייה הראשונה לא היה נחשב לאכזבה בתחילת העונה לת׳אנדר, אבל הדרך לשם הייתה מסובכת ואוקלהומה סיטי עדיין רחוקה מלממש את הפוטנציאל הגדול שלה. בפלייאוף זה אמור להשתנות, בעיקר כי האינטנסיביות עולה ושני שחקניה הטובים ביותר כמהים לרגעים התחרותיים האלה של העונה. בעיקר פול ג׳ורג׳, שהעלה רמה באפריל, כאשר המקום בפלייאוף היה על השולחן, וקפץ ל-27.6 נקודות למשחק. OKC היא קבוצה שברגעיה הטובים ביותר מסוגלת לנצח כל יריבה, אבל ב-82 משחקים הראתה רק הבזקים לכך.

בקצה השני של ספקטרום העמידה בציפיות נמצאת יוטה. מאז שרודי גובר חזר, לג׳אז יש את ההגנה הכי טובה בליגה, כזו שהחזיקה יריבות על 96 נקודות ל-100 פוזשנים אחרי פגרת האולסטאר. קווין סניידר הוביל קבוצה צעירה ונחותה בכישרון מרוב היריבות במערב למרחק נגיעה מהמקום השלישי, ועל כך הוא ראוי לכל המחמאות, אבל קבוצות כמו יוטה לא בנויות לפלייאוף. החיסרון המשמעותי שלה בכוכב שאפשר לתת לו את הכדור הוא מה שצפוי להיות בעוכריה. הג׳אז הסתמכו בהתקפה מאוד על עונה מטורפת של דונובן מיטשל, עונה שככל הנראה תסתיים רק בסגנות לבן סימונס בפרס רוקי השנה. מדד שימוש של כמעט 29% היה לגארד הפנטסטי, וב-20 השנים האחרונות אין רוקי שקבוצה נשענה עליו עד כדי כך והצליחה לעבור סיבוב בפלייאוף. האחרון שעבר 25% וניצח היה טים דאנקן ב-1998, ועם כל הכבוד למיטשל, הוא לא שם.

השחקן המצטיין בסדרה יהיה? סטיבן אדאמס. מה ששמעתם. בקבוצה עם ווסטברוק, ג׳ורג׳ ואנתוני, קשה לפועל חרוץ כמו הניו זילנדי להתבלט, אבל בשקט בשקט הסנטר רשם עונה מצוינת ותמיד נותן תפוקה בלתי ניתנת לכימות. המאצ׳ אפ מול רודי גובר יכול להיות המכריע בסדרה, שכן שתי הקבוצות קולעות באחוזים נמוכים והמאבק על חדירות לצבע וריבאונד הגנה יהיה משמעותי במיוחד. בנוסף, יוטה משחקת פיק אנד רול בתדירות הכי גבוהה בליגה, בין אם הקלאסי יותר כשריקי רוביו מנהל את ההתקפה או כשמיטשל לוקח את הכדור לסל. בשני המקרים היכולת המצוינת של אדאמס לעזור תהיה מאוד חשובה.

ההימור: בשלושה מארבעת המפגשים העונה, הת׳אנדר עברו 100 נקודות והג׳אז לא. התפוקה של מיטשל אמורה לרדת בפלייאוף והנוקאאוט במאזן הכוכבים הוא חד משמעי, גם אם יבוא לידי ביטוי בעיקר בדקות האחרונות. 2:4 לאוקלהומה סיטי.

הדפס