1) כריס פול. עזבו לרגע את המוניטין הידוע לשמצה ולעייפה. את אפס ההופעות בגמר אזורי ב-13 שנים עד עכשיו, את ההיחנקויות מול סן אנטוניו ויוסטון, האיבודים הגורליים והלעג ברשת. CP3 הפך לשחקן הכי חשוב של הרוקטס בשבועיים האחרונים ונראה נחוש להוציא לפנסיה את נרטיב ה״לוזר״ שדבק בו. מופע 41 הנקודות, 10 האסיסטים ו-0 האיבודים מול יוטה היה בגדר יצירת מופת ממי שלעתים רחוקות סיפק את מיטבו כשהסדרה מונחת על הכף. פול מייצג את השדים שיוסטון צריכה להביס כדי לממש את החזון שבנתה לעצמה ולהיות הקבוצה שמערערת את השליטה של גולדן סטייט. יותר מהארדן וד׳אנטוני, על כתפיו של ה"פוינט גאד" מונחות התקוות של יוסטון וייתכן שהן מעולם לא היו כבדות כל כך. זו יכולה להיות הסדרה שתגדיר מחדש מיהו פלייאוף פול. או שהיא תצטרף לקריסות המפורסמות נגד הרוקטס, הספרס והגריזליס.
2) דריימונד גרין. קשה למצוא אדם שמהמר על יוסטון בסדרה הזו ולא מונה את יתרון ה״רעב״ שלה כאחת הסיבות. העונה הסדירה האדישה של הווריירס אכן נתנה תחושה של שובע, אולי אפילו חוסר היכולת להשלים סוויפ על סן אנטוניו, משהו שלא היה קורה בשנים עברו. הדומיננטיות בחצי גמר המערב נגד ניו אורלינס הטילה צל כבד על ההשערה הזו, בעיקר כי ההגנה של גולדן סטייט חזרה להראות כמו הטובה בליגה. גרין חתום על כך גם כציר שסותם חורים, בא לעזור ומגן על הטבעת, וגם, ואולי חשוב מכך, כברומטר של אינטנסיביות עבור הקבוצה כולה. כשנראה שקרי, דוראנט או תומפסון קצת נינוחים מדי, גרין מחזיר אותם לתלם. כשהפליקנס צימקו ל-2:1 וחלמו על חזרה לסדרה, דריימונד עורר את המפלצת בדוראנט עם הודעות ב-4 בבוקר וקיבל 38 נקודות שהובילו את הווריירס לניצחון חוץ ב-26 הפרש. בלי התשוקה של גרין, גולדן סטייט לא הייתה מוציאה מעצמה את המקסימום ברגעים הכי קריטיים. הוא מסמל את הקילריות שלה ובלעדיו, בהחלט היה מוצדק לתייג את יוסטון כקבוצה הרעבה יותר. אבל תסמכו על גרין שהוא לא ייתן לזה לקרות.
3) דריל מורי. "יש לנו אובססיה עם הווריירס. כל ההחתמות שלנו ומה שאנחנו עושים במהלך העונה מכוון לסדרה מולם. זה מה שיגדיר את העונה שלנו״, כך הודה בדצמבר הג׳נרל מנג׳ר של יוסטון. כנראה שמדובר ביותר מרק העונה הנוכחית. אם הרוקטס לא יצליחו להישאר תחרותיים בסדרה, ייתכן שעתיד המועדון כולו ישתנה לחלוטין. כאיש אנליטיקס מובהק, קשה לראות איך מורי עושה כל מאמץ בקיץ כדי להשאיר את כריס פול, טרבור אריזה והמאתגר מכולם, קלינט קאפלה, שיהיה שחקן חופשי מוגבל וצפוי לקבל הצעה גדולה, אולי מפיניקס. אם יוסטון תספוג נוקאאוט מוחץ - לצורך העניין, גם אם תפסיד בשישה משחקים אבל בשום שלב לא תרגיש שהיא שולטת בסדרה - סביר להניח שמורי יחשב מסלול מחדש. קבוצה שנבנתה כדי לנצח את גולדן סטייט צריכה לכל הפחות להראות שהיא מסוגלת לעשות את זה, גם אם דברים קטנים ימנעו ממנה להשלים את המשימה. קבוצה שאובססיבית לנצח את גולדן סטייט פשוט חייבת לעשות את זה. המודל שמורי בנה עומד למבחן אפילו יותר מפול, הארדן או ד׳אנטוני. הצלחה או כישלון. אין באמצע.
4) ג׳יימס הארדן וקווין דוראנט. מאז 2012, השניים נפגשו פעם אחת בסדרת פלייאוף. זה קרה בעונת הבכורה של הזקן ביוסטון, ומהמקום השמיני הוא הפסיד 4:2 לאוקלהומה סיטי. ה-MVP המיועד כבר סיפר לא פעם על ההחמצה של אותה קבוצה עם דוראנט, ווסטברוק והאמן שאז היה ידוע כסרג׳ איבקה. שושלת בהתהוות שנקטעה אחרי הופעה אחת בגמר, ומאז הארדן מנסה לחזור לשם, לכפר על אותו הפסד למיאמי. בדיוק כמו דוראנט, שעד לפני שנה רק רצה לשוב למעמד כדי סוף סוף לסתום לכולם את הפה. אם הרוקטס יצליחו להדהים את גולדן סטייט, סביר להניח שהסוף מבחינת הארדן יהיה זהה - אליפות ראשונה ו-MVP של סדרת הגמר. אבל בדרך עומד חברו, שכבר רודף אחרי ההיסטוריה ולא רק אחרי אותו תואר ראשון חמקמק. יהיה מעניין לראות אם במצבים מסוימים סטיב קר יציב את דוראנט על הארדן כדי לנסות ולחנוק את היכולת שלו למסור, אבל עבור הארדן המבחן הגדול יהיה מנטלי. האם יש בו את אותו דרייב שיגרום לו להתעלות בסדרה הכי חשובה ששיחק בה מאז הגמר ההוא נגד לברון ומיאמי? האם שנה אחרי שג׳יימס ״העביר את הלפיד״ לדוראנט, הארדן יהפוך לשליט הבא? האם פני הליגה יכולות בכלל להיות מזוקנות עד כדי כך?
5) פי ג׳יי טאקר. קשה לראות איך יוסטון משאירה לעצמה סיכוי בסדרה בלי טאקר, אריזה ומבה-א-מוטה, אבל אקס הפועל חולון הוא כנראה הכי משמעותי. הוא השומר הכי טוב על דוראנט, אבל חשוב מכך, הוא גם הכי ״רע״ בסגל של ד׳אנטוני. מלבד שני הכוכבים שצברו לעצמם מוניטין בעייתי ברגעי משבר ומצוקה, רוב הרוקטס מרגישים קצת נחמדים מדי. אריזה? ריאן אנדרסון? אריק גורדון? חסר שם ה-nasty, ואת זה טאקר יביא בכמויות. זה מסוג הדברים הבלתי מדידים, שיכולים להרים את יוסטון מהקרשים באותן נקודות בהן גולדן סטייט עושה חשק לרדת מהפרקט. בהרכבים שלו עם מבה-א-מוטה ביחד, הווריירס אמנם יזכו להנחה משמעותית בהגנה, אבל יקבלו את שני הבולדוגים בתוך הגופיה, ובמידה רבה הם יכתיבו את היכולת של יוסטון להישאר תחרותית.
6) סטף קרי. באמת חשבתם שנוותר על סטף? הסדרה שלו מול ניו אורלינס - 24.5 נקודות וכמעט 4 שלשות למשחק, ובמיוחד המשחק האחרון, בו גם חילק 8 אסיסטים ונראה כמו קרי האמיתי, שמשפיע בהרבה היבטים מעבר לקליעה - נותנת המון אופטימיות לסיכויי הריפיט של גולדן סטייט. קרי פרגן לפול על היותו מנטור בשבילו, אבל משום מה לא התנצל על כך שניפץ לרסיסים את הקרסוליים של הגארד הוותיק.
מעבר למה שקרי נותן לווריירס בהתקפה, האתגר הגדול שלו יהיה הגנתי. סטיב קר נוטה להחביא אותו על השחקן החלש בפוזשנים רבים, אבל אם יש משהו שיוסטון יודעת לעשות, זה להשתמש בחסימה כדי להשיג את המצ׳ אפ שהיא באמת רוצה. כלומר, לבודד אותו מול הארדן או פול. ולפי מה שסטף מספר, גם הוא רוצה את זה: ״אני מקווה שהם יעשו את זה בכל מהלך״. כנראה שקר לא שותף לתחושה, אבל קרי לא מקבל מספיק קרדיט על השיפור ההגנתי שלו בשנים האחרונות, בעיקר כשהוא לא צריך להתמודד עם גארדים פיזיים במיוחד. עם הארדן יהיה לו קשה יותר, אבל במקרה של פול, זה מצ׳ אפ שהוא יעמוד בו בכבוד. בכל צד של המגרש, קרי יהיה האיש הכי חשוב של גולדן סטייט, כי הפוקוס יושם קודם כל עליו. אם תצפו רק בשחקן אחד כל הסדרה, תדאגו שזה יהיה סטף.
7) התחזית. בשורה התחתונה, גולדן סטייט קבוצה הרבה יותר טובה. יוסטון הייתה אדירה בעונה הסדירה, אבל הסגנון שלה מעולם לא הוכיח את עצמו בפלייאוף, חרף המתמטיקה המדופלמת של מורי. בשתי הסדרות בהן היא ניצחה העונה, היא נהנתה מעודף כישרון משמעותי ובעיות פציעות אצל היריבה. האירוניה הגדולה היא שדווקא קבוצה ש״נבנתה כדי לנצח את הווריירס״ נשענת על מיס מאצ׳ים שנוצרים מחילופים, והאלופה מותאמת בהרכביה הנמוכים כדי לנטרל את זה לחלוטין. גולדן סטייט מסוגלת לעשות חילוף על כל חסימה מבלי להיפגע יותר מדי במצ׳ אפים, בעוד שהגנתית היא החיה שיוסטון עדיין לא פגשה. תוסיפו לכך את הקילריות של אחת מול הנטייה להתרסקויות אצל השנייה, ובסופו של דבר זה לא כוחות. 1:4 לווריירס.