לא כל הנוצץ הוא זהב: הדרך לעצור את לברון

בדור הנוכחי אין עוד מלבד לברון. העוצמות והגיוון עושים את ההבדל, אבל גם אצלו אפשר למצוא פגם שהופך אותו לאנושי. גיל ברק על הדרך לעצור את המלך ואיך מקשים, קצת, על האלופה בדרך לשמירה על התואר. הלילה ב-4:00 ב-5SPORT משחק מספר 1 בגמר ה-NBA

גיל ברק
גיל ברק  31.05.18 - 18:28
תחילת כתבה

באתי להשבית שמחה, לדבר על הגנה, על חולשה ונקודות תורפה. בעצם על נקודה אחת. על הדרך שבה ניתן להשיג בכדורסל...נקודה אחת. שאקיל אוניל העיד פעם על עצמו, שבתקופתו הוא אולי לא היה השחקן הכי טוב בעולם, אבל הוא היה השחקן הדומיננטי ביותר עלי אדמות. דומיננטי הוא אדם בולט בעל השפעה, מישהו מרכזי, שמעורב מאוד. אז לברון ג'יימס של העשור הנוכחי הוא גם וגם.

בדור הזה אין עוד מלבדו. כל מי שמוזכר כאולי הגדול מכולם בנשימה אחת עם מייקל ג'ורדן הוא מלך אמיתי, וג'יימס הוא כזה. שובר שיאים בזה אחר זה, אתלט-על שעל פי תעודת הזהות שלו הוא כבר בן 33.5. 15 שנה בביזנס, רק הולך משתפר, מתחזק והופך למגוון ומרשים יותר. פנומן. מפלצת. פגמים במשחק? אין. רגע, בעצם יש אחד. או שניים. הקליעה ממרחק והקליעה מקו העונשין.

לברון של העונה הרגילה הוא קלעי שלשות של 37.6% ובפלייאוף 34.4. מקו העונשין 73.1% לאורך העונה וגם ברגעיה המכריעים. בקריירה? 74.1% מהקו, כאשר בעונה שעברה דייק ב 67.4% בלבד. אלו הם מספרים סבירים פלוס אצל כל שחקן אחר, אבל אצל השחקן הכי טוב עלי פלנטה, זה שאין לו מגרעות, ומתעקשים למצוא כאלה - אז בנתונים הנ"ל תנוחמנה היריבות של קליבלנד.

"אני רוצה לקלוע ב 80% מקו העונשין" , לברון אמר ל-ESPN בתחילת העונה, "זו המטרה היחידה שלי. זו המטרה האחרונה בקריירת המשחק שלי ב-NBA. השגתי כבר את הכל". בעוד רוב המספרים הסטטיסטיים שלו הלכו והשתפרו תוך כדי קריירה, מאז עונות 2008 ו 2009 שם דייק ב-78% מהקו, לברון לא מצליח לשחזר את אותם האחוזים. ועל עקב האכילס הזה צריכים יריביו לנסות ולתקוע תריזים ומסמרים.

השאלה היא מה עושים עם הנתון הזה. מאמנים מתכוננים בחוסר הצלחה לשמירה על לברון ולמזעור מספריו ולו במעט, לא מצליחים לערער את שלוות משחקו ולא לגרום לו לאבד קצת משליטתו במשחק ומיציבותו הסטטיסטית. אולי, מה שהם לא עושים מספיק זה לשלוח אותו יותר לקו העונשין. הרי כל דבר פרט לחדירה לצבע עדיף על התוצרת שג'יימס מניב שמתבטאת גם בהליכה עד הטבעת, בזריקות מתוך הרחבה באחוזים גבוהים במיוחד או בקבלת החלטות של מסירה לגבוה בפנים או לקלעי מבחוץ.

בתקופה האחרונה, בשלב מסוים ובניסיון להשתפר בנושא, שינה לברון את ריטואל הזריקה שלו מהקו. זו לא בושה לנסות ולבסס רוטינה יעילה שתפיק עבורך את המקסימום מהליכה לזריקות חופשיות. גם פול פירס, שחקן העבר האגדי של בוסטון סלטיקס שפרש בעונה שעברה, ניסה טקטיקות שונות לשיפור האחוזים שלו מקו העונשין. פעם רגל לצד רגל, פעם אחת מאחורי השנייה. לקח לו כמה שנים טובות לשדרג את אחוזיו מ-77 ל-85. לשיפור כזה מייחל גם ההוא מקליבלנד.

כמי שמודע יותר מכולם לאספקט הלא מזהיר במיוחד במשחקו, ומכיוון שנשלח לא מעט פעמים לשם, 9.7 פעמים למשחק בפלייאוף הנוכחי, החליט לברון לנסות מנהג אחר. ניתן לשים לב שלברון לוקח מן חצי צעד לאחור עם רגל שמאל ומחזיר אותה קדימה, רגע לפני שהוא משחרר את הזריקה. בתחילת הקריירה שלו ואף בתקופתו במיאמי היה זורק כאשר שתי רגליו ניצבו מקבילות על הקו ללא הזזתן, יישור הגוף והברכיים אחרי כיפופן, ורק אז היה משחרר את הכדור - סגנון שאפיין את מי שיהיה חברו לקבוצה במיאמי, ריי אלן, מגדולי קלעי העונשין בכל הזמנים. ההבדל ביניהם היה מומנטום קצות האצבעות של הרגליים. אלן היה זורק כשהיה מתוח על קצות אצבעותיו בעוד לברון היה משחרר את הכדור כשעקביו היו כבר בדרכן לרצפה.

ועכשיו לקצת מספרים: לברון נכנס לצבע או תוך כדי התקפה מסודרת, או במתפרצת, או שחופר את דרכו לסל בכוח. משם הוא יזרוק או ימסור החוצה ביעילות. בהנחה ובהסתמך על צפייה במשחקיו בפלייאוף העכשיווי, ניקח ונבחן 10 כניסות לסל. 6.5 מהן הניבו נקודות שלו או של אחרים כתוצאה מאסיסטים, בעוד שאחד וחצי הסתיימו באיבוד כדור ושתיים בהחטאות שלו או של חבריו לקבוצה. במילים אחרות 13 נקודות או בעצם 14.5 בשכלול, כתוצאה ממסירה לשחקן שקלע מחוץ לקשת.

על דרך המשל, אם יכנס לצבע לאותן 10 פעמים ומתוכן ילך לקו 7.5 פעמים בעוון עבירה שתוצאתה זריקות עונשין (2.5 עבירות נספרות כשהקבוצה היריבה עוד לא מעבר למכסת העבירות הקבוצתיות ברבע מסוים או לפני ניסיון זריקה לסל ששווה הוצאת אאוט ולא הליכה לקו) ויזכה ל-15 זריקות עונשין (7.5 כפול 2) ובהן ידייק ב 72% כממוצע הפלייאוף שלו, ישיג ב-10.8נקודות. בקיצור ובפשטות, שליחת לברון לקו לעיתים תכופות יותר עשויה, סטטיסטית, להוריד את מכסת הנקודות שלו ב-3.7 כאלה, ואף ימנעו ממנו כמעט שני אסיסטים. נתונים אלה יכולים לעשות את ההבדל בין ניצחון להפסד במשחק, בסדרה, במאבק על תואר.

נכון, בסופו של דבר הדברים דיי תלויים בלברון אבל אם יש קבוצה שגם יכולה להחליף עליו שומרים פיסיים עם אתלטיות ומימידי גוף דומים לשלו, זו גולדן סטייט. דריימונד גרין, קווין דוראנט, קצת קוון לוני וג'ורדן בל, ובטח אנדרה איגואדלה (במידה שיהיה כשיר). אבל לאחר ניסיון ראשוני לחטוף כדור או לסגור לו נתיבי תנועה או מסירה, האופציה הבאה צריכה להיות טקטית ומובנית מהספסל של סטיב קר - לשלוח את המלך להביא נקודות מנקודת התורפה שלו, שמתפרשת על פני קו עונשין אחד לבן.

איך עוצרים את גולדן סטייט? בעיקר מתפללים וכדי לעזור לתפילות להתגשם, קצת מרמים. החלק ההתקפי החלש יותר בהרכב של סטיב קר ושנמצא על המגרש למעלה מ-38 דקות בממוצע למשחק פלייאוף הוא דריימונד גרין. ממוצע של 11.1 נקודות למשחק, עם אחוזים נמוכים של 27.7 ל-3 ו 42 ל-2, יכולים לאפשר לשומר שלו לתת לו שני מטרים חופש כשהוא עומד מחוץ לקשת, לפתות אותו לזרוק ממרחק ולהתמקד בעזרה על האחרים.

הרי זריקות שלו משם עדיפות על 48% מהשדה של דוראנט ו 47 כאלה של קרי. והיה ונכנס לסל, עבירה טובה גם תוציא ממנו אחוזים נמוכים נמוכים יותר מהקו (79) מאשר לדוראנט (89), קרי (94) ותומפסון (88.5) וגם תכניס אותו למוד הגאנגסטרי שאליו הוא נקלע לעיתים, ומשם הדרך לעבירות טכניות ולנקודות בונוס בצד השני, מתקצרת. גם כאן צריך לסייג שגרין מספיק טכני ומוכשר בכדי לעשות נקודות בלא מעט דרכים, וכמובן למצוא את החברים במסירות לסלים. אבל גם במקרה הזה, הורדת ממוצע הנקודות שלו, ועל הדרך של שלושת התותחים שלצידו בנקודה או שתיים כל אחד, יכולה לעשות את ההבדל בזהות המנצחת בסוף משחקים.

נכון, יש פייבוריטית ברורה לסדרה הזאת, עם יתרון ביתיות, ניסיון בגמרים ליותר שחקנים מאשר אצל יריבתה, כשרון רב יותר ועקביות סטטיטסטית של הרבה יותר שחקנים מאשר לטוענת כתר, אבל ממול יש מלך בלתי מעורער עם מורשת עצמית שדורשת טיפוח וצמיחה יומיומית, וכשמדובר בגדולה אמיתית, לכו תדעו...

ואחרי שכתבתי את כל זה, התחזית שלי: 1:4 לווריירס.

הדפס