עניין אישי: המרוץ ל-MVP של הגמר אחרי משחק 1

הסדרה בין גולדן סטייט לקליבלנד רק יצאה לדרך, אבל כבר אפשר לסמן מועמדים לתואר האישי (כולל הופעת אורח של ג'יי אר סמית'). ניתוח יחסי הכוחות בקרב על התואר הנחשק

אור בר נתן
אור בר נתן  03.06.18 - 15:06
תחילת כתבה

מקום 22,517: ג׳יי אר סמית׳.

נו, מישהו כבר ירה בג'יי אר?

מקום 5: אנדרה איגודאלה

איגי הוא כבר לא השחקן ששמר את לברון על 33 אחוז מהשדה בסדרת הגמר ב-2015, וגם ג׳יימס עצמו  כבר לא אותו שחקן, אלא קלע הרבה יותר בטוח בעצמו מבחוץ ומתי מעט החורים שהיו לו בארסנל הלכו והתמלאו מאז. ועדיין, תהיו בטוחים שעם איגודאלה על המגרש, לברון לא קולע 51 נקודות בכמעט 60 אחוזים מהשדה. גרין, תומפסון, דוראנט ואפילו ליבינגסטון יכולים לשמור כמה דקות פה ושם על לברון, אבל בלי איגי בריא, הווריירס לא יאטו את המלך בכלל. הפורוורד בן ה-34 בטח לא יעצור אותו, אבל יקשה עליו מספיק ויוכל להוות איום התקפי גם מבחינת קליעה וגם ביצירה לאחרים. אם הוא חוזר, בכל זאת אין כאן סדרה.

מקום 4: דריימונד גרין

כמעט אין משחק שגולדן סטייט מנצחת, בו ה-MVP ההגנתי שלה לא משחק תפקיד מרכזי. הבעיה הגדולה של דריימונד היא נטייה לחוסר שליטה, בעצמו ובכדור, שיכולה להפוך את הווריירס לקרקס מבולגן של טעויות. כמובן שהסיכויים של גרין באמת לזכות בתואר הם קלושים, בהתחשב בנטייה להכתיר שחקן התקפי יותר, וכאן 29 אחוזיו מחוץ לקשת בוודאי לא עוזרים. במצטבר, זו עונת הקליעה הכי גרועה שלו מאז שנתו הראשונה בליגה. מצד שני, הוא קלע שתי שלשות חשובות ברבע האחרון ובהארכה של משחק 1 וסיים עם שורה סטטיסטית פנטסטית: 13 נקודות, 11 ריבאונדים, 9 אסיסטים, 5 חטיפות, 2 גגות. עוד קצת הגנה טובה על לברון ואולי משחק או שניים של 20 נקודות ו/או טריפל דאבל, ואפשר להתחיל לדבר.

מקום 3: קווין דוראנט

קליבלנד למדה רבות מיוסטון בכל הקשור לאסטרטגיה הגנתית, והחליטה שהיא מסוגלת לחיות עם הבידודים של דוראנט על ג׳ורג׳ היל וג׳יי אר סמית׳ אחרי חילוף. כשדוראנט נאלץ לשמור על לברון ב-45 פוזשנים בצד השני, טבעי שגם מול שומרים נמוכים יותר הוא לא יהיה אוטומטי כהרגלו. לזכותו של KD ייאמר שגם הוא למד דבר או שניים מגמר המערב ולא כפה את עצמו בכל מחיר (מדד שימוש פחות מ-30%, בניגוד להפסדים לרוקטס במשחקים 2 ו-5). אם איגודאלה ייעדר ממשחקים נוספים בסדרה, דוראנט יהיה חייב להראות שהוא יכול להקשות יותר על לברון כדי לזכות ב-MVP שני רצוף.

מקום 2: סטף קרי

סטף לא מופיע לסדרות גמר, הם אמרו. לא מעניין אותו ה-MVP, הוא בעצמו העיד. בהתחשב במעמד, זו הופעתו המרשימה ביותר בקריירה. פוקוס אבסולוטי מהשנייה הראשונה (רק 2 איבודים), קבלת החלטות כמעט ללא דופי, וסחיבת הווריירס על הגב שלו בכל נקודה קריטית במשחק. כל אלו יותר מרשימים מהשלשה ההיא שסגרה את המחצית ולולא החטאות שלומיאליות של ניק יאנג, ג׳בייל מגי וקוון לוני, הוא גם היה מסיים עם 12-13 אסיסטים. כשדוראנט נדרש לעומס חריג בהגנה ושוב נוטה יותר מדי לבידודים ארוכים, קרי מבליט את החשיבות שלו בתפעול המכונה ושמירה על אותו שטף איתו גולדן סטייט היא קבוצה בלתי ניתנת לעצירה.

מקום 1: לברון ג׳יימס

הופעה כל כך מושלמת כנראה מעולם לא נראתה בסדרת גמר. לברון כבר השווה את שיאו של ג׳רי ווסט במספר משחקים עם 40 נקודות ומעלה בפלייאוף אחד (8), אז למה שלא גם יהפוך להיות הראשון מאז הלוגו שמקבל את ה-MVP כפרס ניחומים על הפסד בגמר? יכול מאוד להיות שהוא יצטרך לקלוע 50 בממוצע כדי שזה יקרה, אבל כשרמת הביטחון עד כדי כך בשמיים (בעצמו, פחות בחבר׳ה שלידו), אפילו השמיים הם לא הגבול כשמדובר בלברון. עושים לו עוול כל כך גדול כשמזכירים חזור ושוב את מאזנו בגמרים (גם אם מאדירים אותו יתר על המידה על שליטתו במזרח), אבל מה לגבי השחקן הראשון, אולי היחיד, שיזכה ביותר תארי MVP של הגמר מאשר אליפויות? נדבך לא רע להוסיף למורשת המפוארת.

הדפס