נדמה שבשנים האחרונות אין עונת NBA שעוברת בלי "סאגה", אחת לפחות. קווין דוראנט היה "סאגה" עד שבחר בווריירס, קיירי אירווינג היה "סאגה" עד שנשלח לבוסטון וגם אז זה נמרח עוד טיפה עד שאייזיאה תומאס עבר את הבדיקה הרפואית ועוד ועוד מקרים שנמרחים על פני מספר שבועות ומקפיצים את העניין סביב הליגה.
ובכן, כעת כולנו גם בוגרי "סאגת ג'ימי באטלר סתיו 2018", אחרי שסופסוף נמצא לבחור בית חדש והחל מהשבוע הקרוב, ואם להאמין לדיווחים (ותאמינו לדיווחים של ווג') הרי שגם בעונות הבאות, הוא ישחק בפילדלפיה, כאשר את הדרך ההפוכה במגה טרייד הזה עושים רוברט קובינגטון, דאריו שאריץ', ג'ריד ביילס ובחירת סיבוב שני ב-2022.
כמו אחרי כל טרייד או חתימה כל כך משמעותיים ב-NBA, כאלה שיכולים לשנות אזור שלם בואכה ליגה שלמה, עולות שלל שאלות ותהיות לגבי מה שהיה ובעיקר, לגבי מה שיהיה. אז בואו ננסה לראות לאן כל אחד מהצדדים הולך מכאן והלאה.
פילדלפיה:
בקיץ 2017 בוסטון הלוחמנית והפרועה, שהפתיעה רבים ודורגה 1 במזרח, הפתיעה רבים עוד יותר והצליחה לגרד את דרכה לגמר האזורי. שם, חיכתה לה קליבלנד. של לברון. של קיירי. של לאב. זה לא היה כוחות. הקאבס התעללו בסלטיקס בשני המשחקים הראשונים, בחוץ ולמרות שלרגע קט נדמה היה שהירוקים עוד חוזרים לעניינים, קליבלנד התעלתה ולקחה את משחקים 4 ו-5 בדרכה לגמר. מה עשה דני איינג' בסיום אותה עונה? החליף 11 מ-15 השחקנים בסגל שלו, כולל את המועמד ל-MVP אייזיאה תומאס. איינג' הסביר אז שלמרות שהקבוצה הייתה טובה, הוא ידע בתוך תוכו שאין לה שום סיכוי ריאלי לאיים על האליפות ושהוא חייב למצוא איך לשדרג אותה, גם במחיר הימור עצום על המוניטין שלו, במקרה שטרייד קיירי-אייזיאה היה מתגלה כטעות איומה.
בקיץ 2018, טורונטו, המדורגת 1 במזרח, בדיוק סיימה את העונה הסדירה הטובה בתולדותיה. 59 ניצחונות, סגנון חדש עבורה ומרהיב לצפייה לפרקים. ואז שוב הגיע לברון והפעם זה נגמר בסוויפ מהדהד לזכותו. מה עשה נשיא הראפטורס מסאיי יוג'ירי? קודם כל, זרק את המאמן המצליח והסופר פופולארי דוויין קייסי ואז, רחמנא ליצלן, החליף בטרייד את "מר ראפטור" דמאר דרוזן בקוואי לאונרד. גם יוג'ירי הרגיש שהחלון שלו מתחיל להיסגר ושהקבוצה שלו אומנם טובה, אפילו מעולה, אבל חסרת סיכוי לאליפות. טורונטו כרגע במאזן 1:12, הטוב ב-NBA.
והנה, הגענו לפילדלפיה. אחרי שנים של פרוסס, הפירות סופסוף הגיעו בעונה שעברה. ג'ואל אמביד היה בריא, גם בן סימונס ולמרות שמרקל פולץ לא, והיו כמה חריקות, הסיקסרס התחברו ל-50 ניצחונות, הציגו כדורסל פנטסטי במשחקים רבים ונראו כמו קבוצת העתיד של הליגה, בדיוק מה שסם הינקי חזה לפני כמה שנים. הצרות החלו עם הכמעט סוויפ שהסיקסרס חטפו מבוסטון בחצי גמר המזרח ונמשכו אל תוך הקיץ, עם הבלגן שגרם לעזיבת הג'נרל מנג'ר בריאן קולאנג'לו ועם הספסל שהתקצר ושאר ירקות.
פילי פתחה את העונה הנוכחית בדיוק כמו שסיימה את הקודמת. אחלה קבוצה, לא מפסידה בכלל בבית, תוקפת נהדר ומייצרת המון עניין. אלא שבדיוק כמו בעונה שעברה, היא התקשתה בחוץ, לא שמרה והכי גרוע, לא הייתה בוגרת או קשוחה מספיק בשביל לעשות את הצעד הבא. אלטון ברנד, הג'נרל מנג'ר הטרי והלא מנוסה, הבין את מה שקודמיו המנוסים יותר הבינו. חייבים שינוי, גם במחיר של הימור. לשלוח את שאריץ', שהיה חלק מהפרוסס ושיחק היטב עבור הסיקסרס ואת קובינגטון, שבא משום מקום והתחבר מושלם למועדון, זו החלטה לא קלה. היא עלולה להתהפך על ברנד אם באטלר יחליט לא לחתום בסוף לטווח ארוך או אם הוא שוב יתחיל עם השטויות שלו. אבל יכול להיות שבעוד שנתיים, כשהווריירס יחלשו, פילדלפיה תחגוג עם שמפניות וטבעות אליפות וכולם יהללו את ברנד. שווה לו לקחת את ההימור הזה כי עם הקבוצה שהייתה לו, הוא לא היה לוקח אליפות בחיים.
באטלר:
ג'ימי באקטס רוצה את האליפות הזו והוא לא היה מוכן להתפשר על פחות. אור בר נתן חורר אותו במידה רבה של צדק בטור המצוין שלו כאן בשבוע שעבר, כי באטלר משוכנע שהוא מגה סופר דופר סטאר בליגה, למרות שהמספרים והרזומה מראים אחרת. מה שכן, אי אפשר להתווכח עם הנחישות של באטלר, על הפרקט ומחוצה לו. בסופו של דבר, הוא השיג בדיוק את מה שהוא רצה. אותה סיטואציה שנראתה כל כך מבטיחה תחילה במינסוטה, רק קצת יותר טובה. מההיכרות שלנו איתו לאורך השנים, הוא מאמין במאת האחוזים שהוא בדיוק מה שחסר לפילי כדי לעשות את הצעד הבא.
אם באטלר לא התחבר מהרגע הראשון לרפיסות של קארל אנתוני טאונס ושל אנדרו וויגינס, לא ברור איך הוא יסתדר עם השטויות שעושה ג'ואל אמביד 25 שעות ביום, אבל בכל זאת יש תחושה שגם אמביד וגם בן סימונס הם קצת יותר "באד מאדר פאקרס" מאשר שני הכוכבים הצעירים שבאטלר השאיר מאחוריו.
המעבר שלו, בדיוק לסיטואציה אותה חיפש, כזו שתשכנע אותו כנראה לחתום על הארכת החוזה, גם שם עוד זרקור על שניים מהדברים הכי חשובים בליגה כיום: קודם כל, קבוצות חייבות ללמוד להחזיק באופציות. פילדלפיה, כמו גם בוסטון כמובן, פיניקס ועוד כמה קבוצות בנויות כך שכמעט בכל רגע שירצו הן יכולות להציע חבילה שתשכנע כמעט כל קבוצה בליגה להעביר כמעט כל שחקן. זה מאפשר לקבוצות הללו גמישות ואת היכולת לשים את האצבע על הרגע בו הן מרגישות שאפשר להתחזק. מחשבה לטווח ארוך היא קריטית ב-NBA של היום.
חוץ מזה, לגבי השחקנים עצמם ישנו מונח שמסתובב לאחרונה בשם "Pre-agency", כמו פריי איג'נסי (לשחקן חופשי), רק לפני שזה באמת מגיע. באטלר כבר עובר בפעם השנייה קבוצה בחסות המונח הזה. שיקגו ויתרה עליו שנתיים (!) לפני סוף החוזה כי הבינה שלא יישאר אצלה ומינסוטה עשתה זאת כעת כי הבינה אותו דבר. ברגע שהוא בא עם הדרישה לטרייד, לוולבס לא הייתה שום ברירה אלא לקבל את מה שאפשר עליו, בידיעה שאם יחכו עד הקיץ, הם לא יקבלו כלום. ה-NBA היא ליגה של שחקנים ולא של בעלים או קבוצות וכל מעבר כזה של באטלר ודומיו רק מגביר את השליטה שלהם על גורלם.
מינסוטה:
דריל מורי לא מסוגל לראות שחקן שמסתובב בשוק מבלי לנסות להביא אותו, או לפחות לבדוק כמה הוא שווה לקבוצה השנייה. לפני שבועיים הוא הציע למינסוטה ארבע בחירות סיבוב ראשון עתידיות ונדחה, שלא במפתיע יש לומר.
הטרייד שהוולבס לקחו בסופו של דבר משקף בדיוק את הסיטואציה שלהם. אם כמה שורות למעלה הזכרנו את חשיבות הבנייה לטווח הארוך, הרי שבמינסוטה המצב הוא בדיוק הפוך. טום תיבודו אומנם החזיר את הקבוצה לפלייאוף בעונה שעברה אחרי 14 עונות גלות, אבל זה היה כל כך ברגע האחרון ונגמר כל כך מהר, שלכולם נשאר טעם רע.
יחד עם הפתיחה המזעזעת של העונה הנוכחית, לתיבודו, "האיש החזק במועדון", ברור שאם הוא לא יביא תוצאות בחודשים הקרובים, הוא יסיים את חלקו במינסוטה בסוף העונה (אם לא לפני). לכן, לא מזיז לו מה יקרה בדראפט של 2019, בטח ובטח שלא מה יקרה באלה של 2021, 2023 ו-2025 (הבחירות האחרות שמורי הציע). הוא רוצה שחקנים שיכולים לתרום כאן ועכשיו. קובינגטון ושאריץ' הם בהחלט כאלה.
עם ג'ף טיג, וויגינס, קובינגטון, שאריץ' וטאונס, הוולבס יכולים להעמיד חמישייה מרתקת שעוד תעשה לא מעט צרות במערב. נכון, שני המצטרפים המשמעותיים בטרייד לא טובים כמו באטלר, אבל גם לא ישחקו בחוסר חשק כמוהו. יחד עם הפריחה המחודשת של דרק רוז, לתיבודו יש פתאום שילוב של כישרון וחשק ואולי הוא עוד יצליח לייצר משהו מעניין.