זו לא הייתה עונה סדירה מבריקה במיוחד של טום בריידי. הקוורטרבק בן ה-41 וחצי של ניו אינגלנד פטריוטס, שרבים מחשיבים כשחקן הפוטבול הגדול בכל הזמנים, הפסיד העונה יותר משחקים מאשר בכל עונה אחרת בעשור הזה ומסר לפחות יארדים בממוצע למשחק מאשר בכל אחת משלוש העונות הקודמות (משמעותית), אבל הנתון הכי חשוב אולי: הוא גם הופל פחות פעמים מאשר בכל עונה מלאה שלו בעשור הנוכחי.
בעוד שבוע וקצת, בריידי ישחק בסופרבול, שוב והוא יעשה זאת גם כי ידע להרים את הרמה בזמן ולספק שתי תצוגות פלייאוף כבירות וגם כי ידע שבגילו, ואחרי כל הניסיון והקילומטרז' שצבר, אין שום סיבה שהוא יקרע את עצמו לאורך העונה הסדירה ויחטוף מכות, הפלות ומהלומות מיותרות. הוא ידע שיש לו מספיק כדי להגיע לפלייאוף, וגם לעשות זאת מעמדה די טובה וששם, במאני טיים, יש לו מספיק כדי להעלות את הרמה.
בריידי, יליד פרברי סן פרנסיסקו, יכול להיות גאה בימים אלה בקבוצת הכדורסל של האזור. נראה שהיא למדה ממנו טוב. גולדן סטייט אומנם לא חיכתה עד שהפלייאוף יגיע, אבל היא הבינה בדיוק את הטריק של הקוורטרבק הוותיק. לשחק בכל הכוח באוקטובר, נובמבר ודצמבר זה נחמד, ואפילו יכול להביא אותך לעונה היסטורית של 73 ניצחונות.
אבל זה גם מעייף, ואין סיבה לעשות את זה, בטח לא בעונה החמישית של הריצה ההיסטורית של הקבוצה הזו. אז הווריירס חיכו בסבלנות, שמעו את כל הקשקושים על קבוצות שיכולות לקחת מהם את הכתר העונה, חטפו את העצבים שלהם בכריסמס עם הפסד מביך בבית מול הלייקרס נטולי לברון רוב המשחק והחליטו: זה הזמן להעלות את ההילוך. מאז, הם יצאו למסע להשמדת הליגה.
למה לבזבז אנרגיות? בריידי חוגג עלייה לעוד סופרבול (צילום: Patrick Smith/Getty Images)
האלופה פתחה את העונה בצורה די חלקה, עם מאזן 1:8 באוקטובר. החודשים הבאים היו פחות מוצלחים, עם 7:7 בלבד בנובמבר (לראשונה תחת סטיב קר, הם סיימו חודש שלם לפני פגרת האולסטאר, כשזה עוד קובע באמת, ללא מאזן חיובי) ו-5:10 סביר בדצמבר.
יומיים אחרי הכריסמס עוד הגיע הפסד ביתי בהארכה לפורטלנד והמאזן עמד על 13:23. לא רע, לא משהו. מאז? נקמה בבלייזרס תוך יומיים עם ניצחון חוץ, טיול בפיניקס, הפסד ביתי משוגע ליוסטון מהשלשה ההיא של הארדן אחרי שהווריירס הובילו ב-20 הפרש ברבע השלישי, ניצחון דרמטי בסקרמנטו, 27 הפרש על הניקס, 146 נקודות מול שיקגו, ניצחון בדאלאס, 51 נקודות בחוץ ברבע הראשון מול מוליכת המערב באותו רגע דנבר, 147 נקודות מול ניו אורלינס, 18 הפרש בחוץ על הקליפרס, 19 בחוץ על הלייקרס כולל ההצגה של קליי תומפסון וניצחון צנוע אבל בלי יותר מדי בעיות בוושינגטון, כשהפעם קרי מככב. "זה לא נראה יפה מדי ב-41, 42 משחקים הראשונים של העונה", הודה סטף אחרי המשחק בבירה, "אבל אנחנו ברצף טוב. כולנו מבינים מה צריך בשביל לקחת אליפות ומנסים לייצר מומנטום כרגע".
המאזן בינואר עומד כרגע על 1:9, כולל תשעה ניצחונות רצופים ולתוך כל החגיגה הזו, הווריירס גם הכניסו, בצורה די חלקה ומרשימה, את האולסטאר החמישי שלהם, דמרקוס קאזינס. מאמא מיה.
אחת הקבוצות שקיוותה לקרוא תיגר על גולדן סטייט היא בוסטון, שתארח אותה הלילה (בין שבת לראשון, 3:30, שידור חי ב-SPORT5). נכון לרגע זה, הסלטיקס אומנם מגיעים עם רצף ניצחונות בית מרשים משלהם, אבל רחוקים מאוד מלהראות כמו קבוצה שיכולה לאיים ברצינות על גולדן סטייט והחבר'ה של סטיב קר ישמחו להזכיר להם את זה, כמו שהזכירו לכל שאר ה-NBA בחודש המדהים שסיפקו.
אז מה עובד טוב כל כך לגולדן סטייט כרגע? התקפית, הכל. הווריירס קולעים בינואר 130.5 נקודות למשחק, הכי הרבה בליגה, כמעט עשר נקודות יותר מניו אורלינס שבמקום השני (כל הנתונים נכתבו לפני משחקי שישי בלילה). הם לא רק קולעים הכי הרבה, הם גם מדייקים הכי הרבה מהשדה, 52.1 אחוז למשחק - יעילות מטורפת בשביל קבוצה שמייצרת כל כך הרבה בהתקפה. לשם השוואה, את נובמבר הם סיימו עם 47.4, בדצמבר עמדו על 46.4 בלבד, הנתון ה-12 בטיבו בליגה. גם השלשות צוללות היטב, 41.3 אחוז למשחק בינואר (מקום שני בליגה אחרי הספרס), לאחר שבנובמבר ודצמבר בילו הרחק מתחת ל-40 אחוז.
אם ניכנס קצת יותר לעומק, הרי שהרייטינג ההתקפי של גולדן סטייט בינואר עומד על 126.2 מופרע לגמרי והיא נמצאת כעת בעמדה סבירה, אם לא תוריד הילוך (ואולי תצליח לעלות עוד אחד), לשבור את שיא כל הזמנים לעונה מלאה, בו היא עצמה מחזיקה (מעונת 2016/17) לצד השואו טיים לייקרס של 1986/87.
אפשר להמשיך כל היום, אבל בשורה התחתונה, הווריירס פשוט שיפרו בשבועות האחרונים כל סטטיסטיקה שחשובה לסגנון המשחק שלהם בהתקפה, למשל כמות הסלים שהם קולעים כתוצאה מאסיסטים (62.8 אחוז בנובמבר, 67.4 בדצמבר, 68.5 בינואר. הכדור נע טוב יותר וכל האולסטארים מרוצים יותר) או אחוז ה"אפקטיב פילד גולס", המחשב ביעילות סבירה את איכות הזריקות שלוקחת קבוצה. אחרי שצנחו למספרים לא שגרתיים עבורם בנובמבר בתחום הזה (53.3 אחוז) ודצמבר (53.7), הלוחמים עומדים כרגע על 60.6 אחוז נהדרים, שאולי מסבירים יותר מכל את הזינוק ההתקפי שהפך אותם לבלתי עצירים לאחרונה. קבלת ההחלטות בהתקפה של סטיב קר נראית מושלמת בדקות ארוכות בחודש האחרון.
גם נתונים אחרים כמו אחוז ה"טרו שוטינג", שמחשב, בערך, את הנקודות חלקי הניסיונות מהשדה ומהקו כפול 100, כדי לקבוע את יעילות הזריקות שנלקחות, זינק פלאים אבל מה שהכי בולט אולי זה הקצב. כפי שנכתב כאן בתחילת הכתבה, הווריירס פשוט לא ממש רצו לבזבז אנרגיות על משחקים בתחילת העונה. הקושי המנטלי של לשחק כל שנה אל תוך יוני ולחזור לעונה סדירה כמה חודשים לאחר מכן הוא משוגע, ולא כולם לברון ג'יימס ויכולים לעשות זאת שמונה שנים ברצף (וגם לברון לא ממש ממהר לחזור מהפציעה כרגע).
הווריירס החזיקו בקצב ה-25 (!!!) בטיבו בליגה בנובמבר, ליד קבוצות שחיות מכדורסל איטי כמו הספרס, דנבר, ממפיס או יוסטון. בדצמבר זה כבר התחיל להשתפר ונשמר, פחות או יותר, גם בינואר. זה הכדורסל שקר רוצה לראות, זה הכדורסל שכבש את העולם וזה הכדורסל שגורם לכל השחקנים בקבוצה ליהנות ולהיכנס לכושר.
לא מזמן, כולם דיברו על ההתפרקות שבדרך אחרי התקרית המפורסמת בין דריימונד גרין לקווין דוראנט. גרין הוא השחקן הכי פחות מוכשר מחמשת האולסטארים של הווריירס. הוא כנראה גם פחות מוכשר מאנדרה איגודאלה, אולי אפילו משון ליבינגסטון, אבל הוא תמיד היה הברומטר של הקבוצה הזו ומצב הרוח שלו, והכושר שלו, מכריעים.
הוא פתח את העונה רע מאוד, לא פגע בכלום בהתקפה ונראה רדום ומנותק בהגנה. הוא היה הדוגמה המהלכת הכי ברורה להורדת ההילוך של גולדן סטייט. בנובמבר החלש של הקבוצה, הוא שיחק רק ארבעה משחקים בגלל פציעה וגם כשחזר, בקושי קלע וגם כשקלע, עשה זאת באחוזים איומים. מלחמת הצעקות עם KD, שהתפוצצה למשהו הרבה יותר גדול ממה שגרין תכנן כנראה ואף הובילה להשעייה הקצרה שלו, העירה אותו ודרכו, את כל הווריירס.
הוא עדיין לא מספק יותר מדי נקודות, אבל אין סיבה שיעשה זאת עם כאלה שמות לצדו. הרייטינג שלו לעומת זאת, קפץ בטירוף. בהתקפה, מ-100.9 בנובמבר, ל-111.7 בדצמבר ל-126.4 (!) בינואר ובהגנה, מ-98.2 ו-101.0 ל-104.4 בינואר (קרי, דוראנט וגרין מובילים את הליגה ב"Net Rating" החודש). כשגרין, שניצל את הנסיעה של הווריירס בשבוע שעבר ללוס אנג'לס כדי להתארס, נמצא על המגרש בינואר, הווריירס מובילים ב-14.8 נקודות בממוצע למשחק. יש לו החודש 89 אסיסטים לעומת 18 איבודים. כאמור, כל השינוי משתקף די בקלות בשחקן אחד, שפשוט החליט שעכשיו מתחשק לו יותר לשחק כדורסל של עונה סדירה.
במשחק האחרון של הוווריירס, מול וושינגטון, השידור של TNT הראה שיחה בין לקר במהלך המשחק בה המאמן אמר לו: "אתה משחק מדהים, עושה עבודה מדהימה, מניע את כל המשחק. זה הכי טוב שראיתי אותך משחק כל העונה. תמשיך ככה". המאמן מספיק מנוסה בהתמודדות עם גרין ויודע מתי צריך לדחוף אותו קדימה ומה דריימונד יכול לספק לו. קר מרגיש שזה הרגע ללחוץ על הדוושה וללטף את האגו של דריימונד, שכמות הנקודות שלו תרד עוד יותר עם ההצטרפות של קאזינס. גרין יצטרך להיות זה שמחזיק את כל האגואים סביבו מרוכזים ורגועים.
ריב? איזה ריב? (צילום: Rob Carr/Getty Images)
שיפור קריטי נוסף מגיע מכיוונו של קליי תומפסון. בעוד קרי ודוראנט הם שחקנים שימשיכו לייצר את הנקודות שלהם גם אם לסל לא תהיה טבעת, הרי שתומפסון זקוק להרבה יותר דרייב והרגשה טובה בשביל לעשות את מה שהוא עושה. במשחק 60 הנקודות ב-29 דקות שלו לפני כמה שנתיים, הוא נזקק ל-11 כדרורים בלבד והחזיק בכדור 90 שניות. קאץ' אנד שוט טהור.
השנה זה ממש לא קרה, עד לאחרונה. מול הניקס לפני שבועיים הוא קלע 43 נקודות עם ארבעה כדרורים כל המשחק (!) ובינואר כולו הוא מוביל כרגע את הליגה, קצת לפני סטף, עם 11.7 נקודות בקאץ' אנד שוט, כולל כמעט 50 אחוז מהשדה ולשלוש וכמעט 70 אחוז אפקטיב פילד גולס, כולם שיפורים עצומים לכל הנתונים שהעמיד בחודשים הקודמים של העונה.
קאזינס, כבר במהלך הראשון שלו אחרי שנה מחוץ למגרשים סיפק דאנק עוצמתי ונראה מאושר. בסיום המשחק מול הוויזארדס הוא זכה לים של מחמאות מקר, קרי ודריימונד. המרווח הבלתי נגמר בהתקפה של הווריירס, שנולד משלושת שחקני ההתקפה המופלאים, מייצר גם לבוגי המון חופש פעולה והוא יכול ליהנות מהחיים באזור הסל או לחלופין, להפציץ שלשות בעצמו.
בשלושת המשחקים שלו עד כה רשם 61 דקות בסך הכל והווריירס קלעו בדקות הללו 37 נקודות יותר מהיריבות וניצחו את שלושת המשחקים הללו ב-45 נקודות בסך הכל. לא רק שקאזינס לא תוקע את הקבוצה כרגע, הוא גם נותן לה פתרונות שלא היו קיימים לפני.
זה בא לידי ביטוי גם בהגנה, שם גולדן סטייט שיחקה הרבה זמן בלי סנטר אמיתי או לחלופין, עם סנטרים לא איכותיים במיוחד. קאזינס נותן פיתרון טוב, אם כי כרגע הוא גם מבצע המון עבירות והתקופה שהחמיץ ניכרת היטב במשקל שלו ובאיטיות על הפרקט. זה בסדר, כל עוד הווריירס נראים ככה, הוא עצמו יוכל לעשות את העלאת ההילוך שלו בעוד שלושה חודשים, כשהפלייאוף יתחיל.
בקיצור, שלושה חודשים וקצת חלפו מפתיחת העונה ואנחנו מצטערים, אבל אין כל בשורה חדשה לספר מהחזית. גולדן סטייט עדיין, בפער עצום, הקבוצה הכי טובה בליגה ואין שום קבוצה שנראית כמי שיכולה לתת לה פייט רציני בפלייאוף. ואיך אומרים הרופאים? זה עוד יגדל.