העונה של בוסטון הסתיימה בלילה שבין רביעי לחמישי בדיוק בדרך בה היא נראתה לכל אורכה: אחרי שפתחה את הפלייאוף עם חמישה ניצחונות רצופים, הקבוצה מעיר השעועית הפסידה את ארבעת משחקיה האחרונים ולא ממש נתנה פייט באף אחד מהם.
לכל אורך העונה המוזרה והמאכזבת הזו, מי שסומנה על ידי כמעט כולם כפייבוריטית הגדולה במזרח והייתה אמורה לנצח 60+ משחקים ולתת לווריירס פייט בגמר ה-NBA, לא הצליחה למצות את הפוטנציאל שלה לאורך זמן. בדיוק כמו שהפלייאוף שלה התנהל: היא הייתה טיפה מעל הממוצע, ניצחה קצת יותר מאשר הפסידה, והתרסקה שוב ושוב עם רצפי משחקים מזעזעים שחיסלו כל סיכוי להשיג משהו.
אז רגע לפני שאנחנו מתפנים לדברים החשובים באמת, כמו הגמרים האזוריים, ננסה להצביע על האשמים המרכזיים בכישלון של הסלטיקס. הכתבה הזו לא תעסוק בתכניות לעתיד יותר מדי, כי למרות שיש כאלה, כולן יכולות להשתנות בהתאם ללוטרי שייערך באמצע השבוע הקרוב. כשנדע למי יש איזו בחירה, נמשיך משם. בינתיים, מצעד הבושה:
6) טרי רוז'יר
הגארד שהופך לשחקן חופשי עם הגבלה כאן משתי סיבות: ראשית, הוא מסמן את השאלה הגדולה של הסלטיקס לקראת הקיץ, האם לפוצץ את כל העסק ולהתחיל מחדש. שנית, הוא מסמן את חוסר הכימיה המשוועת, את חוסר היכולת של השחקנים המשלימים להבין שהם כאלה ולהתנהג בהתאם.
מה"סקארי טרי" שכבש את הפלייאוף הקודם, נשאר בעיקר ה"טרי" והבית ספר שהנמסיס אריק בלדסו ובעיקר ג'ורג' היל עשו לו פעם אחר פעם ברבע השלישי היה מעליב. הוא סיים את הסדרה מול מילווקי עם נט רייטינג שלילי של מינוס 6.1 והזכיר בעיקר את השחקן שלא הפסיק להחטיא שלשות במשחק 7 של גמר המזרח מול קליבלנד אשתקד.
לכל אורך העונה, ה"רוז'ירים" של בוסטון לא מצאו את עצמם, לא ידעו איך לחזור להיות השחקנים המשלימים שהם אחרי שאשתקד כמעט הובילו את הסלטיקס לגמר ה-NBA כשקיירי והייוורד היו בחוץ. רוז'יר האמין שמגיעות לו יותר דקות, יותר זריקות, יותר זמן עם הכדור.
מבין השביעייה ששיחקה את רוב הסדרה (מינוס מרקוס סמארט שהצטרף רק בסוף), רוז'יר סיים עם אחוזי האפקטיב פילד גול ואחוזי הטרו שוטינג הגרועים ביותר, כי הוא התעקש על דברים. הניסיונות שלו משלוש או מחצי מרחק, חמש-שש שניות מתחילת ההתקפה, כבר מזמן הפכו לבדיחה עצובה ביציעי ה-TD גארדן ולא ברור לאן פניו מועדות כעת.
5) גורדון הייוורד
בין הפציעה המחרידה של פול ג'ורג' ועד לעונה הנוכחית, בה חזר להיות אחד השחקנים הטובים בליגה, עברו קצת יותר מארבע שנים. לכן, קשה להאשים את הייוורד, לו זו הייתה בסך הכל העונה הראשונה בחזרה מהפציעה הקשה שלו. יכול להיות שבעוד שנתיים-שלוש הוא שוב יהיה כוכב, אבל כרגע, מה לעשות, הוא והחוזה העצום שלו הם נטל ענק לקבוצה, כזה שלא יעזוב בקרוב.
הייוורד הרוויח השנה מקסימום וכך יהיה גם בשנה הבאה וב-2020/21, אז יש לו אופציית שחקן שהוא יממש בוודאות, בטח אם ימשיך להראות ככה. לזכותו ייאמר שהיה שיפור בחלק השני של העונה. לגנותו ייאמר שהשיפור הזה נעלם לגמרי בפלייאוף והפורוורד פשוט לא הופיע לסדרה מול הבאקס, אותה סיים עם 7.4 נקודות ב-34.3 אחוז מהשדה. לא בשביל זה משלמים למעלה מ-30 מיליון דולר בשנה.
אם הקבוצה המוכשרת והאנדר אצ'יברית הזו של בוסטון תתפרק, ה"מה אם" הגדול שלה יהיה כמובן משחק פתיחת העונה שעברה והפציעה של הייוורד בקליבלנד. יכול להיות שאם הוא היה בריא, כל קשיי הכימיה של העונה הנוכחית היו מתרחשים בעונה שעברה ובוסטון הייתה כרגע במצב הרבה יותר יציב. כרגע, כמו שזה נראה, הוא מחזיק באחד החוזים הגרועים בליגה עבור הקבוצה שלו.
4) ג'ייסון טייטום
רגע לפני שהעונה יצאה לדרך, פורסמה ידיעה לפיה טייטום העביר את הקיץ באימונים עם קובי בראיינט. שבוע לאחר מכן הכוכב הצעיר גם חלק כמה מהתובנות שקובי העניק לו ועוד כמה שבועות עברו וצץ וידיאו שמראה איך הם לוקחים את אותם זריקות.
עכשיו, מבלי להיכנס לתיאוריות קונספירציה על כך שקובי לא בדיוק רוצה בטובת הסלטיקס, הרי שאי אפשר להתעלם מכך שטייטום ירד קיצונית ברמה שלו לעומת עונת הרוקי והרבה יותר גרוע מ"הסופמור סלאמפ" המקובל: הוא פשוט משחק כדורסל לא נכון.
לאורך העונה, כמו גם לאורך הפלייאוף, טייטום לקח כמות כמעט זהה של זריקות מחצי מרחק ושל שלשות - מופת של חוסר יעילות. הזריקות שלו מחצי מרחק היו רובן קשות, אחרי ויתור על השלשה וחוסר נכונות להיכנס לצבע ולנצל את האתלטיות המרהיבה שלו. רגע השיא שלו בעונת הרוקי היה במשחק 7 מול קליבלנד אשתקד, עם בק-טו-בק דאנק על הראש של לברון ושלשה, שנתנו לבוסטון את היתרון שש דקות לסיום המשחק ההוא. מאותו רגע, הוא לא זרק יותר לסל במשחק המדובר, הסלטיקס עפו וטייטום פשוט נעלם.
כמו הייוורד, גם הוא לא גבוה יותר בדירוג הזה כי יש לו תירוץ: הוא רק בן 21, עם תינוק בבית שבטח לא נותן לישון יותר מדי ועם המון זמן לתקן. אבל הוא חייב לתקן. אולי כשקיירי יעזוב וזו תהיה הקבוצה שלו, זה יראה אחרת, אך לפחות כרגע הוא נראה מנותק לגמרי ורחוק מהשחקן שכולם חשבו שיכול להיות החלק המרכזי בטרייד על אנתוני דייויס. אפילו ג'יילן בראון עקף אותו.
3) דני איינג'
הג'נרל מנג'ר (רק בריאות), בדיוק השלים 16 שנים בתפקיד. בזמן הזה, הוא בנה קבוצה עם שני טריידים גאוניים והחזיר את האליפות אחרי למעלה משני עשורים רעים, פירק את כל העסק בדיוק בזמן עם עוד טרייד חלומי וכמעט השלים את אחד ה"רי בילדס" המוצלחים בתולדות הספורט. אבל רק כמעט.
כי בוסטון שאיינג' בנה, גם אם היא מוכנה לא רע לעתיד (ואפשר להתווכח על זה, אם קיירי אכן יעזוב כצפוי בלי תמורה), רחוקה מלהיות מספיק טובה בשביל להתמודד על אליפות. היא לא בקרקעית הליגה, ממש לא. אבל כמו שהוכח שוב ושוב העונה והתפוצץ בפנים בסדרה מול מילווקי, היא גם ממש לא בצמרת. תסתכלו רגע על ארבע הקבוצות שעפו בסיבוב הראשון של פלייאוף המערב, יוטה, אוקלהומה סיטי, סן אנטוניו והקליפרס, ותשאלו את עצמכם אם הסלטיקס בכלל היו עולים לפלייאוף שם.
איינג' כל הדרך האמין שיהיה בסדר. בגלל זה, בטרייד דדליין, כשטורונטו הביאה את מארק גאסול, ומילווקי את ניקולה מירוטיץ' וג'ורג' היל, ופילדלפיה את טוביאס האריס, בוסטון הסתפקה בשליחתו של ג'בארי בירד לאטלנטה. כמו רבים, איינג' חשב שהסגל וההיררכיה יסתדרו כשיגיעו הפלייאוף והמאני טיים, אבל בתפקיד שלו ובדרך בה הוא הרגיל אותנו לראות אותו, אסור לו לחשוב כמו רבים.
בתור מי שצמוד לקבוצה, הוא היה צריך לזהות את הבעיות בזמן ולבצע זעזוע. למצוא איזשהו טרייד שיסדר לו קלע שלשות איכותי שיכול לפתוח את הצבע לקיירי ולא לאפשר למילווקי לשים שם ארבעה שחקנים בכל חדירה. להעיף שני שחקנים (רוז'יר ועוד מישהו נניח) שאוכלים דקות סתם. לעשות טרייד לשם הטרייד, כדי שכולם ידעו שהם יכולים להיות הבאים בתור אם לא יתעוררו. משהו. והוא לא עשה כלום.
אם הסלטיקס יפרקו את הקבוצה הנוכחית בלי שום הופעה בגמר ה-NBA ואם במקביל פילדלפיה כן תגיע לשם, הבנייה המחודשת של איינג' תיזכר כקונספט נחמד ולא רע, אבל הפרוסס הקיצוני ינצח בסופו של דבר וכל מה שבוסטון עשתה בעשור הנוכחי יצטרך להיבחן באופן הרבה יותר ביקורתי.
2) בראד סטיבנס
פרזידנט סטיבנס במקום השני ולא הראשון כי למזלו, השחקנים הם אלה שנמצאים על המגרש ולא משנה מה הוא יעשה, לקלוע הוא לא יכול. כך היה בעונה שעברה, כשהגאונות שלו קירבה קבוצה בלי שני הכוכבים שלה מרחק חמש דקות מגמר ה-NBA וכך היה השנה, כשהוא קפא לחלוטין והיה אחראי מרכזי בהתרסקות.
סטיבנס לא בורח מזה. במסיבת העיתונאים אחרי משחק 5 הוא מיד הודה: "עשיתי עבודה גרועה העונה" וזה עוד אנדרסטייטמנט. על ההתעקשות של השחקנים שלו לקחת את כל הזריקות הרעות והאנטי כדורסל מודרני בעולם כבר דיברנו, אבל הוא גם פישל פעם אחר פעם בעצירת ריצות של יריבות (בכל משחק בסדרה הבאקס נתנו ריצה משוגעת שחיסלה את בוסטון וזה משהו שבלט כל העונה. זוכרים את הקאמבק של הקליפרס בבוסטון מפיגור 28?), הוא לא לקח פסקי זמן ברגע הנכון, לא הצליח לבנות היררכיה או להשתלט על הכוכבים שלו. נאדה.
כל מה שנשאר מהמאמן שבעונה שעברה היו כאלה ששאלו אם תיקחו אותו בטרייד לפני כל כוכב בליגה, זה תרגילים אחרי הוצאות חוץ. בזמן המשחק השוטף? פחות. זה לא אסון. לסטיבנס מותר לפשל. אפילו לגרג פופוביץ' הגדול היו עונות פחות טובות וכמו עם סטיבנס, גם בהן הוא הצליח להביא את הקבוצה שלו לכל הפחות לסיטואציה סבירה בפלייאוף. השאלה היא מה קורה מכאן והלאה.
אולי אם (כש) קיירי יילך, משהו בסטיבנס ישתחרר. הוא הוכיח עד עכשיו שיותר קל לו לעבוד עם קבוצות בלי ציפיות. אבל לא בשביל זה הוא בבוסטון. הוא כאן כי כולם בטוחים שהוא יכול להגשים את כל הציפיות האלה וזה משהו שהוא יהיה חייב להוכיח בעונה הבאה, אחרת הרחשים יתחזקו.
1) קיירי אירווינג
ובמקום הראשון... אין אופציה אחרת.
קיירי צדק כשביקש לעזוב את לברון. מעבר לעובדה שהיה ברור שקליבלנד הולכת לצלול, זה פשוט היה הצעד הנכון. שחקן מוכשר שכמותו, שנבחר ראשון בדראפט, לא יכול להיות לנצח כינור שני רק כי קינג ג'יימס החליט שבא לו לחזור הביתה. קיירי רצה להוביל קבוצה וזה מקובל בהחלט. וכאן מתחילות הבעיות.
בשום שלב של הדרך, החל מהאירוע לבעלי המינויים בתחילת העונה בו הבטיח שהוא נשאר "אם תרצו אותי" (אין אף אחד בעיר שרוצה אותו כרגע) ועד ל-25 מ-83 המביך (כולל 5 מ-25 לשלוש) בארבעת המשחקים האחרונים מול מילווקי, אף אחד, כולל קיירי אירווינג עצמו, לא עצר לרגע ואמר לו: "תשמע, אתה שחקן טוב. מדהים. אחד המסיימים הטובים אי פעם באזור הסל, אם לא ה... אבל אתה גם לא מנהיג וגם לא מספיק טוב בשביל להיות מספר 1 בקבוצה שרוצה אליפות".
על "כישורי" המנהיגות של קיירי העונה אפשר לכתוב ספר של אלפי עמודים. כתבות בנושא כבר התפרסמו ואם וכאשר ב-1 ביולי הוא יחתום בניקס או בנטס או איפה שזה לא יהיה, תהיו בטוחים שהלכלוך יצוף בכמויות. נטישת הפרקט במשחק 4 נגד מילווקי שניות לפני הסיום הייתה האקט האחרון בקריסה הארוכה. אולי כדאי שירים עוד טלפון ללברון. אם לא בשביל לקבל עצות לגבי מנהיגות, אז לפחות בשביל לשאול אם הוא מוכן לקחת אותו בחזרה לקבוצה שלו.