בתחרויות האתלטיקה של ליגת היהלום ודומותיה, כשרוצים שרץ ממש מוכשר ינסה להתמודד עם קצה גבול היכולת שלו ולקבוע תוצאה מרשימה במיוחד, נותנים לו להיעזר במכתיב קצב. מישהו שהתפקיד שלו הוא להוביל את הריצה כמעט כל הדרך, בקצב מסוים שיעזור לאותו רץ לשמור על איזון, רק כדי שהרץ שלו יוכל לפרוץ קדימה לקראת הסיום על חשבונו של מכתיב הקצב, שפורש. אם זה מצליח, זה מחזה מרהיב.
בסדרת גמר המערב, שהגיעה לסיומה הזריז הלילה (בין שני לשלישי) אחרי סוויפ, שני הצדדים אומנם לא עבדו ביחד בשביל מטרה של אחד מהם, בניגוד לאותן ריצות, אבל הרעיון בשורה התחתונה היה די זהה: פורטלנד מכתיבה את הקצב, גוררת את גולדן סטייט ומגרה אותה למתוח את היכולות שלה וברגע הנכון (לא מבחינתם), הבלייזרס מתקפלים ורואים את הווריירס טסים קדימה.
כי כמו במקרה של מכתיב הקצב, גם פורטלנד מסוגלת לעמוד כשווה מול האליטה, מול אלופת השנתיים האחרונות ואחת השושלות הגדולות אי פעם. אבל היא מסוגלת לעשות את זה רק עד נקודה מסוימת. בשלב כלשהו של כל משחק, או של כל סדרה, נגמר לה האוויר והיא מגלה שהשמיכה שלה קצרה יותר ועוד כל מיני קלישאות. וככה, בסדרה בה הבלייזרס הובילו במשך 18 דקות יותר מאשר הווריירס (83:101) וסיימו את המחציות הראשונות ביתרון כולל של 23 נקודות, הם עפו מהפלייאוף בסוויפ, בפעם השלישית ברציפות (אחרי הפסדים לווריירס ולפליקנס בסיבוב הראשון בשנתיים הקודמות).
וכיוון שלגולדן סטייט יש עוד שבוע וחצי עד שהיא תעלה שוב על הפרקט, וכיוון שעד אז גם נדע אם היא עם או בלי קווין דוראנט ו/או דמרקוס קאזינס, הרי שלווריירס נגיע בימים הקרובים. כרגע, בואו נבדוק לאן הבלייזרס הולכים מכאן אחרי העפלה ראשונה לגמר המערב מזה כמעט שני עשורים.
סוויפ מגולדן סטייט (getty)
כבר לא מעט שנים הבלייזרס הם אחד הסיפורים הטובים של ה-NBA, לפחות בכל הנוגע לעונה הסדירה. המועדון שחירב לעצמו שתי אפשרויות היסטוריות לטפס לצמרת הליגה דרך הדראפט (מייקל ג'ורדן ודוראנט), מצא פתרונות אחרים וגם אחרי שברנדון רוי נגמר מוקדם מדי ולמרקוס אולדריג' נטש, פורטלנד ידעה להפוך לאחת הקבוצות הטובות במערב ובליגה כולה.
הווייב של העיר תמיד היה מצוין, האולם היה ביתי וצמד הגארדים הנהדרים, דמיאן לילארד וסי ג'יי מקולום, פרח. יחד עם כמה טריידים מצוינים (אהלן יוסוף נורקיץ', חסרת לנו מאוד בגמר המערב), החבורה מאורגון הפכה לחברה קבועה בפלייאוף, בצד הקשה יותר של הליגה.
בחמש השנים הקודמות, כל הדברים החיוביים הללו התקבצו לניצחון בשתי סדרות פלייאוף בלבד. ב-2014 זה היה לילארד עם השלשה ההיא נגד יוסטון, שאחריה בה הפסד 4:1 קליל לספרס וב-2016 פורטלנד עברה סיבוב אחרי קאמבק ענק מול הקליפרס, מפיגור 2:0 לניצחון בשישה משחקים, אלא שכמו נגד הספרס וכמו בשנה קודם לכן, הפלייאוף נגמר עם הפסד 4:1, הפעם לגולדן סטייט ו-73 הניצחונות שלה.
זה היה שלב ההתבשלות וב-2017 דברים לא עבדו טוב, פורטלנד השיגה רק 41 ניצחונות (הכי מעט שלה בשש השנים האחרונות) והשתחלה לפלייאוף בקושי, רק כדי לחטוף סוויפ מהווריירס, בסדרה הראשונה של KD עם הקבוצה. בסדר, קורה. מה שקרה בעונה שעברה לעומת זאת, כבר היה לא מקובל בעליל, עם הסוויפ המשפיל מול ניו אורלינס.
אחרי אותה סדרה, כולם כולל כולם דיברו על כך שמיצינו והגיע הזמן לפרק את חבילת לילארד-מקולום. זה לא הולך וצריך לחשוב מה הלאה. פורטלנד מבחינתה, בצדק רב, נשמה עמוק, נתנה לסופה לחלוף מעליה (רגילים שם באורגון למזג אוויר מטורלל) והחליטה להריץ את הכל פעם נוספת. הבלייזרס הבינו שסוויפ מול הפליקנס הוא בסך הכל גליץ' במטריקס והיו משוכנעים שיש בקבוצה הזו יותר.
היותר הזה אכן הגיע השנה ונראה בערך כמו שהפלייאוף של העונה שעברה אמור היה להתנהל עבור הקבוצה, עם ניצחון עצום על אוקלהומה סיטי בסיבוב הראשון וקרב מרתק עם דנבר בחצי גמר המערב, שהסתיים עם כרטיס לפיינל פור. שם כאמור, הבלייזרס גילו שהם ממש טובים, אבל לא מספיק טובים, אפילו בשביל לנצח משחק אחד מול גולדן סטייט, אפילו אחרי שבשלושת המשחקים האחרונים של הסדרה היה להם בשלב מסוים יתרון של לפחות 15 נקודות. נורקיץ' לא שיחק? נכון. אבל בצד השני לא היה את KD והלילה גם לא את איגודאלה. זה "טרייד" שפורטלנד אמורה לקנות בכל פעם. וזה עדיין לא עזר.
הגיע הזמן לפרק? (getty)
אז אם כבר מדברים על טריידים, מה עכשיו? אם אחרי ההדחה ההיא של העונה שעברה התחושה של כולם הייתה שהבלייזרס לא מיצו את הפוטנציאל עד תום, הרי שהפעם הם מסיימים עונה בתחושה שזה שיא הפוטנציאל שלהם. אולי הם אפילו יכולים לקחת איזה משחק לגולדן סטייט אם השתיים יחליטו לקיים את הסדרה שוב, אבל לא הרבה יותר מזה. הקבוצה הנוכחית של פורטלנד לא מסוגלת להגיע גבוה יותר ממה שהגיעה העונה.
וכאן מתחילות השאלות. הבלייזרס "תקועים" כרגע במקום שעבור רוב הקבוצות המקצועניות בספורט האמריקאי, הוא הגרוע ביותר. קצת מתחת לפסגה, אבל בלי שום סיכוי לטפס אליה ולתקוע את הדגל. הם לא יקבלו בחירות דראפט טובות וצריכים לפגוע בינגו במקומות 25-27 כל פעם כדי להשתפר. וברמות שאליהן הגיעו, השיפור שחסר הוא יחסית קטן, כך שהבינגו צריך להיות ענק וזה קשה.
לכן, לבלייזרס יש שתי אופציות כרגע. הראשונה היא להחליט שליד הפסגה זה מספיק. עבור שוק קטן ורחוק כמו פורטלנד, להיות על המפה, להיות משודרים מחוף לחוף, להגיע לפלייאוף כל פעם ואולי מדי פעם גם לטפס לגמר המערב, זה לא רע. זה מכניס כסף, הסגנון המגניב עם השלשות מקילומטר של לילארד מביאות אוהדים וחשבון הטוויטר נותן קונצרט כל פעם מחדש.
אבל, יש גם אפשרות שנייה. אם היא רוצה לעשות את זה, ומאמינה שהיא מסוגלת למשהו גדול יותר מרק להיות ליד הפסגה, לפורטלנד יש הזדמנות שלא תחזור לפדות את הכסף שלה. בפתיחת העונה הבאה, לילארד יהיה בן 29 ומקולום בן 28. לכל אחד יישארו שנתיים בחוזה, בסכומים די גבוהים (לילארד עם בערך 30 ו-31.5 מיליון דולר, מקולום עם בערך 27.5 ו-29.5), אבל לא כאלה שירתיעו קבוצה שממש רוצה להתחזק ומאמינה שזו החתיכה שחסרה לה.
לכן, הבלייזרס יכולים לחקור אופציות לטרייד על אחד משני הכוכבים, לפני שאלה נכנסים ל"Pre-אייג'נסי" האמיתי שלהם והערך מתחיל לרדת. הבלייזרס, בגלל המיקום וגודל השוק, לא באמת יכולים להחתים שחקנים חופשיים גדולים (זוכרים איך כרמלו נפנף אותם לפני כמה שנים?) ומאבדים בדרך כלל את אלה שיש להם (אולדריג' למשל), כך שטרייד ענק, שישלח את אחד משני הכוכבים שלהם ויביא להם כמה צעירים באזורים הנכונים של המגרש, הוא משהו שאפשר להתחיל לבנות איתו עתיד, בלי החשש להישאר בידיים ריקות לגמרי בעוד שנתיים.
השילוב של לילארד ומקולום השתדרג עם השנים, אבל הם עדיין מפריעים אחד לשני מדי פעם ובשום שלב לא באמת ברור מי לוקח אחריות ו"של מי הקבוצה". לילארד, על פי הסיפורים, הוא מנהיג אדיר בחדר ההלבשה וכזה שיודע לזוז הצידה כשהחבר שלו מתחמם, אבל לא בטוח שזה מה שנכון לפורטלנד הלאה ויכול להיות שעכשיו, אחרי שהשניים סופסוף מיצו את כל מה שהיה להם להשיג במסגרת היכולות שלהם, זה הרגע לקחת החלטות קשות, בקיץ שיהיה מפוצץ בשחקנים חופשיים חשובים.