היה זה עוד ערב שגרתי בליגה, בערך חודש לפני סיום העונה, כשלפתע צץ וידיאו בו ראסל ווסטברוק מאיים על אוהד יוטה ג'אז "א**ין אותך ואת אשתך". יכול להיות שמקרים כאלה, בין שחקנים לאוהדים, כבר קרו בעבר אבל בעולם המודרני שלנו, העובדה שהמקרה הזה צולם והופץ הובילה לכך שלא ניתן היה לעבור עליו לסדר היום והג'אז החלו לחקור.
החקירה שלהם, למרות הכחשותיו של אותו אוהד, גילתה די במהרה שהוא צעק לכיוונו של ווסטברוק כמה דברים די גזעניים וכך, האוהד המדובר (וכמה ימים לאחר מכן עוד אחד) הושעו לכל החיים ממשחקי הקבוצה. כי אם יש משהו קדוש עבור קבוצות ה-NBA זה שהשחקנים והמאמנים מחוץ לתחום. זה היה הלקח מספר 1 שנלמד מה"מאליס אין דה פאלאס", המהומה המיתולוגית בין אוהדי דטרויט לשחקני אינדיאנה לפני כמעט 15 שנה.
הגבולות והחוקים מאוד ברורים והשחקנים והמאמנים זוכים להגנה מוחלטת. בפסקי זמן יש שוטרים שעומדים מסביב לספסלים ואחרי משחקים, לעיתונאים אסור לדרוך על הפרקט עד שאחרון השחקנים נמצא במנהרה המובילה לחדרי ההלבשה. האוהדים, שהם צרכני המוצר, באים ליהנות מההצגה אבל נאסר עליהם להתערב בה. או לפחות לרובם, כפי שמוכיח גמר המזרח.
הסדרה בין מילווקי לטורונטו, בין אם תוכרע הלילה (בין שבת לראשון) במשחק 6 בקנדה או בין אם תגיע ביום שני בלילה למשחק מכריע בוויסקונסין, היא כבר עכשיו אחת הטובות ביותר שהפלייאוף הציע השנה.
אלא שלפני שהסדרה הזו נקבעה ולמרות שלכולם היה די ברור שמדובר בשתי הקבוצות הטובות במזרח, היו רבים שהעדיפו לראות כאן את בוסטון ופילדלפיה, שתי מפסידות הסיבוב הקודם. ה"סיפור" שלהן, הנרטיב שסדרה ביניהן הייתה מספקת, היה הרבה יותר מפתה ממפגש בין שני מגה סטארים יבשושיים משהו כמו יאניס אנטטוקומפו וקוואי לאונרד.
וכך, גמר המזרח, למרות הרמה האדירה שהופגנה כמעט לכל אורך חמשת המשחקים הראשונים בו, היה צריך משהו או מישהו חיצוני כדי לספק גם את אותו "סיפור". למישהו הזה קוראים דרייק ובימים האחרונים השם שלו הוזכר בערך באותה תדירות של יאניס וקוואי, הרבה יותר ממייק בודנהולצר, מארק גאסול, מלקולם ברוגדון או סרג' איבקה.
במידה מסוימת, דרייק "הציל" את הסדרה הזו, בין אם תתחברו למה שהוא עושה ובין אם לא. בזמן ש-ESPN נהנתה מהרייטינג הרביעי הכי טוב שלה אי פעם לסדרת גמר אזורי (בין הווריירס לפורטלנד, למרות הסוויפ והחיסרון של קווין דוראנט), הרייטינג של גמר המזרח נמוך ב-48 (!!!) אחוז מזה של השנה שעברה, אז לברון וקליבלנד גירדו 3:4 בבוסטון וב-14 אחוז מגמר המזרח הדי חד צדדי בין שתי הקבוצות הנ"ל ב-2017. נכון, הרייטינג ה"קנדי" לא נספר לתוך זה ומן הסתם רבים בקנדה צופים בקבוצה המקומית, אבל כל זה לא באמת עוזר לרשת המשדרת (TNT) וגם לא מקרב אותנו למספרים של שנים עברו.
הראפטורס, משעממים ורחוקים שכמותם, שודרו בעונה הסדירה החולפת רק 15 פעמים מחוף לחוף ברשתות הגדולות (ESPN ו-TNT), זאת למרות שבילו כל העונה בצמרת המזרח. לווריירס, להבדיל, היו 28 שידורי חוף לחוף, לסלטיקס 27 וללייקרס... 31!
זו גם חלק מהסיבה לכך שכל סיפור דרייק לא התפוצץ עד עכשיו, כי זו ממש לא הפעם הראשונה שהוא פעיל על הקווים במשחקי הבית של הראפטורס, פשוט לאף אחד לא ממש היה אכפת מזה עד השבוע האחרון.
ל"זכותו" של דרייק גם ייאמר שכמו שחקן NBA טוב, גם הוא ידע להרים את הרמה שלו ברגע שהפלייאוף החל. הראפר הקנדי והיהודי הסתלבט על ג'ואל אמביד ותנועת החגיגה-אווירון שלו במשחק 5 של חצי גמר המזרח, אחרי שאמביד ירד לספסל, תשע דקות לסיום ובפיגור 28 נקודות. אי אפשר היה לפספס אותו כי דרייק לא רק יושב על הקווים, סמוך לקו אמצע המגרש. הוא עומד ורוקד ומלהיב את הקהל. השאלה שכולם שואלים את עצמם עכשיו היא האם הוא גם עובר את הגבול.
כי יש הבדל בין לצחוק על אמביד או לזרוק קצת טראש טוק לעבר יאניס לבין לקפץ מצד לצד על הקווים אחרי שהגריק פריק מחטיא זריקת עונשין, להביט היישר לעברו ולהוסיף קצת צחוק מוגזם וכמה נפנופי ידיים קיצוניים. זה היה כל כך בולט שרגע לפני זריקת העונשין השנייה של יאניס, קייל לאורי נראה משוחח, ספק מתנצל, בפני ג'ורג' היל.
כמה דקות אחר כך, מהלך משוגע של טורונטו הסתיים בשלשה של פרד ואן פליט שהעלתה את המארחים ל-17 הפרש, ועבירה הרחק מהכדור. הקהל המקומי היה בטירוף ומאמן הראפטורס ניק נרס חגג על הקווים, בעוד דרייק מגיח מאחוריו ונותן לו עיסוי כתפיים זריז. נרס אמר אחרי המשחק שבלהט הרגע בכלל לא הרגיש את זה ורק כשמישהו הראה לו את הסרטון הוא הבין מה קרה, אבל הרגע הזה, בו דרייק כבר עבר את שלב הדיבורים ואשכרה נגע במאמן, גם אם זה היה באהבה, הוביל לסערה אמיתית וכמובן שלכולם היו דעות בנושא.
מייק בונדהולצר נשאל על כך ואמר: "אני לא שם לב כמוכם לכמות הזמן שדרייק נמצא על הפרקט, אבל בהחלט אין מקום לאוהדים שם. יש סיבה מסוימת לכך שיש גבולות". צ'ארלס בארקלי, בשידור של TNT לפני משחק 5, הבהיר איך הוא היה פותר את הנושא: "הייתי מבקש שימסרו את הכדור פעם אחת לכיווני, אבל החוצה והייתי מפרק את הצורה לדרייק".
לעומת זאת, חברו לשידור קני סמית' לקח את הצד השני: "אין מה לעשות, לא כולם זוכים לאותו יחס. אין אף בנאדם אחר באולם הזה שהשם שלו מופיע על מתחם האימונים של הקבוצה, שכל השחקנים של הראפטורס באים לתת לו כיף לפני שמתחיל המשחק, שאנחנו שמים מצלמה מיוחדת רק עליו כדי לראות את התגובות שלו". ריצ'רד ג'פרסון, ב-ESPN, הוסיף: "הוא הספייק לי והג'ק ניקולסון של הדור הזה ואם הם היו עושים את זה, אף אחד לא היה אומר כלום. הוא חלק מהמשפחה שם, הוא עשה כל כך הרבה עבור הקבוצה הזו ועזר לגייס שחקנים. הוא לא סתם סלב שמתעלק על הקבוצה". המגיש קולין קווארד הוסיף: "זה בסך הכל חלק מהתרבות של ה-NBA. אין שום בעיה עם זה".
לכולם היה מה להגיד בנושא בימים האחרונים. דריימונד גרין למשל, הבהיר שהוא לא מודאג לקראת ביקור אפשרי בטורונטו בסדרת הגמר, כי "דרייק לא קולע נקודות", אבל מי שבאמת הביאה את האקשן לרמה חדשה היא מלורי אדנס, הבת של ווס אדנס, אחד משני הבעלים של הבאקס.
אדנס ישבה במשחק 5 לצדו של מלך ויסקונסין, הקוורטרבק של גרין ביי פאקרס והניצב של משחקי הכס, ארון רוג'רס, כשהיא לבושה בחולצה של ראפר אחר, פושה טי, שהסכסוך העז שלו עם דרייק התבטא בשירי נאצה הדדיים בשנה האחרונה וחשיפה של כמה סודות לא נעימים, מתחת לחגורה. האינטרנט, כצפוי, התפוצץ ואחרי שהראפטורס השיגו את ניצחון החוץ הענק, דרייק הגיב כמו גדול והחליף את תמונת הפרופיל באינסטגרם שלו לתמונה של אדנס. בסטורי שלו הוא גם כתב: "הכל הוגן במלחמה".
לפחות בינתיים, כולם עוד (חצי) מחייכים והעימות הזה לא גלש לפסים אלימים או באמת קיצוניים, אבל הוא בהחלט עורר שני דיונים מרתקים: אחד על גבולות של אוהדים והשני על הגדרות של אוהדים - מה מותר למי ועד כמה.
הלילה כאמור, הסדרה חוזרת לטורונטו, למה שיכול להיות משחק היסטורי עבור הראפטורס. תהיו בטוחים שדרייק יהיה שם על הקווים בפול ווליום, תהיו בטוחים שהוא יזכה לאהבה אדירה מהקהל המקומי, יכול להיות שמישהו משחקני מילווקי אפילו ינסה את מה שצ'ארלס בארקלי הציע ואולי, אם המארחים ישלימו העפלה היסטורית לגמר ה-NBA, עוד נקבל את דרייק נושא את קוואי על הכתפיים לחדר ההלבשה.