1) כי אולי זה סוף השושלת
זה כבר הולך ונהיה מגוחך. אחרי חמשת הניצחונות הרצופים שלה מאז שקווין דוראנט נפצע במשחק 5 של סדרת חצי גמר המערב מול יוסטון (שגם בו היא ניצחה), גולדן סטייט במאזן 1:31 ב-32 המשחקים האחרונים שלה בלי השחקן הכי טוב, או לכל הפחות הכי יעיל בקבוצה, אם לא ב-NBA כולה. ה-MVP של שני הגמרים האחרונים למי ששכח/פספס.
KD לא יהיה איתנו (לפחות) גם במשחק 1 של הגמר והחשק של האולסטארים האחרים לנצח בלעדיו, להוכיח שהם היו מסתדרים גם אם לא היה נוחת לידיים שלהם לפני שלוש שנים באחד המעברים המסעירים בתולדות הליגה, רק הולך וגובר. סטף קרי העלה את הרמה שלו בשבועיים האחרונים בחזרה לימי הבק-טו-בק MVP שלו ודריימונד... אוי דריימונד. שלא תיגמר לעולם.
ובכל זאת. לאורך שלוש השנים האחרונות קיבלנו שתי תחושות מרכזיות מהווריירס: הראשונה היא שהם לא מסוגלים כבר לעשות את זה לאורך עונה שלמה. שהטריו המופלא שהביא שיא של 73 ניצחונות היה צריך את דוראנט כמו אוויר לנשימה, כי ל-KD יש יכולת לסחוב את הקבוצה גם כשכולם ישנים ושבעים. השנייה היא שדוראנט היה גם הגו-טו-גאי כשהיה צריך בידודים, או סלים מדהימים במאני טיים של סדרות הגמר מול קליבלנד של לברון. היה לו אחד כזה במשחק 3 בכל אחת מהשנתיים האחרונות.
אף אחד לא יודע אם דוראנט יחזור באיזשהו שלב לגמר הזה. אם הווריירס ינצחו פעמיים בקנדה, יכול להיות שהוא יוותר כי זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. ובכל מקרה, כמעט כולם בטוחים שהוא עוזב אחרי הסדרה הזו ואולי אפילו קליי תומפסון ינטוש כשחקן חופשי. ועם העייפות המצטברת והפציעות של קרי והדעיכה של דריימונד (שלא מסוגל להחזיק לאורך זמן כמו שהוא עושה במשחקים האחרונים), יש מצב גדול מאוד שזו הסדרה האחרונה של אחת השושלות הגדולות אי פעם, כזו ששחזרה את מה שרק הסלטיקס של ראסל השיגו: חמישה גמרים ברציפות.
ואם זה אכן הסוף, אז כמו במשחקי הכס, גם אם קרטענו את דרכנו לכאן בתקופה האחרונה, בואו נגמור את זה בספקטקל גדול ונשאיר את כולם להתגעגע.
הסוף הגיע? (צילום: Justin K. Aller/Getty Images)
2) כי הסיטואציה של קוואי נדירה במיוחד
בשנים האחרונות התרגלנו לראות שחקני "וואן אנד דאן" בקולג'ים. כאלה שבאים "לעשות סיבוב" וכולם יודעים שאין שום סיכוי שיישארו לעוד עונה, כי הם מעדיפים ללכת לשחק במקומות אחרים. המטרה המרכזית של הקולג'ים שמביאים אותם, לפני שאותם שחקנים בורחים, זה להשיג משהו מיוחד, אם אפשר אז אליפות.
לא חשבנו שנראה אחד כזה ב-NBA, אבל יש מצב שזה מה שהולך לקרות בקרוב עם קוואי. הוא כרגיל לא אומר כלום, אפילו לא רומז, אבל הקרובים שלו מפמפמים את התקשורת כל הזמן במסרים על מעבר צפוי הביתה, לקליפורניה, כנראה שלקליפרס. אולי ללייקרס. זה שבינואר האחרון הוא קנה בית ב-13.3 מיליון דולר בסן דייגו לא ממש עוזר לשמועות להירגע.
וכך, קוואי עשוי להיות ה"וואן אנד דאן" של טורונטו. הגיע לפני שנה בטרייד האכזרי אך בלתי נמנע ששלח את גיבור העיר, דמאר דרוזן, לסן אנטוניו, ואולי יעזוב וישאיר את הראפטורס בלי זה ובלי זה. אבל כבר עכשיו, עם ההעפלה לגמר, ברור שזה היה שווה את זה, גם במקרה שקוואי יחליט ללכת. ואם יביא לעיר אליפות... היחיד שהוביל קבוצה לאליפות ו"עזב" היה ג'ורדן, שפרש פעמיים ושהשם של קוואי הוזכר באותה נשימה עם זה שלו בפלייאוף הזה לא פעם.
עד הפציעה של דוראנט, תואר ה-MVP של הפלייאוף היה קרב בין שני הכוכבים הללו, אבל ערב הגמר, ברור מי מוביל במאבק אחרי פלייאוף מדהים, כולל אחת הזריקות האייקוניות אי פעם. קוואי לא כזה שיסתחבק עם האוהדים, אבל הם מבינים היטב שגם אם מדובר בהשאלה לעונה בלבד, יש להם כאן משהו שספק אם יחזור.
אם הוא אכן ייקח אליפות מדהימה, יהיה מעניין לראות מה הצעד הבא שלו וכמובן, זו תהיה סגירת מעגל מיוחדת, כל הדרך מהפציעה המלוכלכת של משחק 1 בגמר המערב לפני שנתיים, ששינתה את המסלול של קוואי וסן אנטוניו לנצח ועד למפגש החוזר מול אותה קבוצה, הפעם בקרב הישיר על התואר.
3) כי ניק נרס ינסה לעשות סטיב קר
בתחילת ימי ה-NBA היו כמה מאמנים שלקחו אליפויות כ"רוקיז", אבל בשבעת העשורים האחרונים, רק פט ריילי עם השואו טיים לייקרס וסטיב קר עם הווריירס מול דיוויד בלאט ב-2015 (וגם טיירון לו בחצי העונה שלו עם מתעקשים). ניק נרס, מול קר, יכול להיות הבא ברשימה הזו.
הוא לא הגיע משום מקום כמובן, כי שימש במשך חמש שנים כעוזר המאמן בטורונטו, אבל קודם לכן, הוא היה אלמוני לגמרי והמסע שלו לצמרת יוצא דופן. אבל אולי לא באמת צריכים להיות מופתעים, כי נרס הוא בחור יוצא דופן, כזה שנוחת למשחק חוץ עם גיטרה על הגב ומופיע למסיבות עיתונאים עם כובע והכיתוב NN, המאמן היחיד בליגה שמחזיק בליין שיווק משלו. כזה שדרייק רוצה לתת לו עיסוי באמצע המשחק מרוב אהבה. מלך הממים של ה-NBA.
אם העונה הזו של נרס תיגמר עם תואר, הרבה דעות בליגה ישתנו. הוא הרי החליף בתפקיד בקיץ הקודם את מאמן העונה, לא פחות, דוויין קייסי. אבל לנשיא מסאיי יוג'ירי היה ברור שעם קייסי הקבוצה תגיע עד לקיר מסוים ולא תוכל לטפס מעליו והוא הימר על כך שנרס יעשה זאת. הימר, ופגע.
יש לא מעט קבוצות בליגה עם מאמנים בסיטואציה דומה (דוק ריברס???), כאלה שמוציאים מים מהסלע כמו שקייסי עשה בטורונטו בשנים האחרונות, אבל כאלה שטובים בהבאת הקבוצה מ-0 ל-90, ולא מ-90 ל-100. האם נרס עומד לפתוח המון דלתות חדשות?
4) כי נפרדים מהאורקל ארינה
בשנים האחרונות, עם ההצלחות, באו גם העשירים והאורקל ארינה הפך לאולם ככל אולם אחר ב-NBA. לכן, קל לשכוח את פלייאוף 2007 והסדרה מול המדורגת 1 דאלאס וה-MVP דירק נוביצקי, בה הגג של האולם כמעט נפל מרוב רעש, בדרך לאחת הסנסציות הגדולות אי פעם.
האוהדים באוקלנד, בה הווריירס שיחקו במשך חמישה עשורים וחצי, קצת אחרי המעבר מפילדלפיה, הם מהמשוגעים שתמצאו בארצות הברית, בה הקהל שקט ומנומס לרוב. הם כאלה בבייסבול, בטח ובטח שבפוטבול (גם שם לוקחים להם את הקבוצה בקרוב, ועוד ללאס וגאס!) והיו כאלה במשך הרבה זמן גם בכדורסל.
האווירה הביתית באורקל ארינה תמיד הייתה בונוס עבור הקבוצה המקומית וכעת, עם חציית הגשר והמעבר לאולם החדש, על הרציפים היפהפיים של סן פרנסיסקו, האותנטיות והקסם ייעלמו במהרה והעשירים השקטים מדי רק יתרבו. שמונה קבוצות השתמשו לאורך השנים באורקל ארינה ורק אחת דבקה בו כל הדרך. פרידה עם עוד באנר אליפות יכולה להיות נחמדה.
5) כי קייל לאורי נשמה
"מה גרם לקבוצה הזו לעשות משהו שאף קבוצה קודמת של טורונטו לא הצליחה לעשות עד היום?"
קייל לאורי לא הצליח להפסיק לצחוק אחרי שנשאל את השאלה הזו במסיבת העיתונאים בסיום משחק 6, עם העלייה לגמר ההיסטורי עבור הראפטורס. הוא פשוט הביט ימינה, לעבר קוואי לאונרד שישב לצדו, והמשיך לצחוק.
לאורי הרגיש "נבגד" לדבריו אחרי הטרייד ששלח מהקבוצה ביולי האחרון את ה-BFF דרוזן. ככה הוא אמר לרייצ'ל ניקולס בריאיון בדצמבר. "נבגד". אבל גם הוא מבין שחיים ובעיקר משחקים רק פעם אחת ושאם רוצים לנצח, המשוואה קוואי>דרוזן היא די פשוטה.
הוא הגיע לטורונטו מיוסטון לפני שבע שנים, אחרי מסע ארוך שכלל כישלון ובלגן בממפיס והשתקמות ביוסטון. אצל הראפטורס הוא הפך לאולסטאר, חמש פעמים ברציפות. בשש העונות הסדירות האחרונות, לקבוצה שלו יש 321 ניצחונות. במקום השני במזרח בתקופה הזו צועדת אינדיאנה, הרחק מאחור עם 277 ניצחונות. ועדיין, הוא לא הצליח להגיע לגמר, בקושי להתקרב אליו, עד היום.
הגארד הוא הלב והנשמה של הקבוצה הזו. המבט ימינה הבהיר שהוא יודע היטב מי השחקן הכי טוב בסגל. האמת, כרגע כנראה שגם פסקל סיאקם מעל לאורי בהיררכיה הזו ויש מצב שהוא אפילו לא במקום השלישי ברוב המשחקים. אבל אין הרבה שחקנים בגמר הזה שעבדו יותר קשה מלאורי, חרקו שיניים, בלעו טריידים ונלחמו כדי להיות כאן. אם יש מגיע בכדורסל.
6) כי יש פה את ריכוז חוכמת הכדורסל פר מטר רבוע הכי גדול שאפשר למצוא
בפינה השמאלית, דריימונד ואיגודאלה, שניים ממוחות הכדורסל הגדולים של דורנו אם לא בכלל ולצדם סטף והראש היוצא דופן שלו ואנדרו בוגוט המנוסה. בפינה הימנית, לאורי, קוואי המבריק, דני גרין שכבר ראה הכל, מארק גאסול שכבר ראה הכל, סרג' איבקה שכבר ראה הכל.
יכול להיות שבעוד שבוע וקצת נשב פה ונסכם סוויפ של גולדן סטייט. פערי הרמות קיימים ודי ברורים לטובת הווריירס. אבל אם יש משהו שהסדרה הזו בוודאות תהיה, זו חכמה. כל מהלך יענה מיד בתגובה, גם מצד שני מאמנים שהשיגו הרבה ועדיין יש להם הרבה מה להוכיח, כל אחד במצבו.
שתי הקבוצות נמצאות במקומות 3 ו-4 בפלייאוף בכמות המסירות למשחק (305.1 לווריירס, 289.7 לטורונטו, אחרי הקליפרס ודנבר). הווריירס מובילים באסיסטים למשחק עם 28.5 (טורונטו מוסרת 22.4) וב"סקנדרי אסיסטס", מסירה למסירה לסל, עם 5.3 (טורונטו שלישית עם 3.7). בבידודים לעומת זאת, שתיהן בחצי התחתון של הטבלה עם פחות מתשעה אחוזים מההתקפות.
זה הולך להיות קרב של חמישה מול חמישה על הפרקט, לא של אחד על אחד. הקצב יהיה גורם חשוב. הווריירס פורחים בקצב מהיר. הנט רייטינג שלהם בפלייאוף עומד על פלוס 6.2, עם 116.4 רייטינג בהתקפה ו-110.2 בהגנה. טורונטו שלישית בנט רייטינג, מתחת מילווקי וגולדן סטייט, עם 5.7 בפלייאוף הזה. אבל אצלה מדובר ב-108.1 בהתקפה ו-102.4 בהגנה.
גולדן סטייט נעלה את הסדרות שלה בפלייאוף הזה עם 110:129 על הקליפרס, 113:118 על יוסטון ו-117:119 על פורטלנד (כולם בחוץ אגב). טורונטו עלתה עם 96:115 "מסחרר" על אורלנדו ואז 90:92 על פילדלפיה ו-94:100 על מילווקי (כולם בבית). הביתיות תהיה חשובה, הסגנון יהיה חשוב, הניסיון ומעל הכל, המוח.
7) כי פטריק מקאו אליל
"תגידו מה שאתם רוצים שלוש הופעות רצופות בגמר ה-NBA?! אני לא יכול להמציא את זה... האמונה שלי היא מה שהביא אותי לכאן, שום דבר חוץ מהאל!!! אפס דאגות אפס ספקות".
זה מה שצייץ פטריק "האליל" מקאו אחרי העלייה של טורונטו לגמר ה-NBA. ולא, זה לא היה בצחוק. האיש ששמו עלה לשנייה לכותרות באמצע העונה אחרי שנדמה היה שקליבלנד הציעה לו חוזה רק כדי שלא יהיה אצל הווריירס, נחת בסופו של דבר בטורונטו ויזכה לפגוש את האקסית בגמר. טוב, אולי לא בדיוק לפגוש. יותר "לראות".
בשלוש עונות סדירות בקריירת ה-NBA שלו, למקאו עוד יש ממוצעים סבירים לרול פלייר, עם 15.5 דקות ו-3.7 נקודות ב-157 הופעות. לא מדהים, לא נורא. בפלייאוף? זה התחיל סביר עם הווריירס כרוקי (12.1 דקות, 4.1 נקודות), אבל בפלייאוף הקודם הוא שיחק 2.7 דקות למשחק ובנוכחי 5.1. יש לו שש נקודות בפלייאוף בשנתיים האחרונות, בסך הכל, לא בממוצע למשחק. הפעם האחרונה שעלה לפרקט הייתה במשחק 6 מול פילדלפיה, לפני שלושה שבועות.
מצד שני, מישהו עם כל כך הרבה ביטחון וחוסר מודעות, כנראה שזו הדרך היחידה לשרוד ב-NBA במעמד כזה. הלוואי שיקבל דקות בגמר.
כי ייגמר 2:4 לווריירס